מעט אחרי כנס הפעילים האחרון של "שמים את המשפחה במרכז" פנה אלי במייל אדם שנכח בכנס. ביקשנו שם את הנוכחים לחשוב על דרכים להעביר את המסר, לגרום לאנשים לראות מה קורה לנו כחברה, את האופן בו אנחנו מאבדים את המושכות על החינוך והגידול של ילדינו ולאן זה מוביל אותנו. המילים שלנו הגיעו אליו. הוא רצה לעזור.

אותו אדם, נקרא לו אבי (שם בדוי), ביקש לשתף אותנו, את הציבור, בסיפור החיים שלו. להראות לכולנו בדיוק מה קורה כשסדרי החשיבות שלך שונים. הוא ביקש לעשות זאת דרכנו ואולי בכך לאפשר לאנשים ללמוד מניסיונו ולשים בעצמם את משפחתם במרכז. "גם אם רק הורה אחד ירוויח מזה", אמר לי. "עשיתי את שלי..."

אבי נולד למשפחה של ניצולי שואה. "כבן בכור להורים ניצולי שואה", אומר אבי. "שלא חונכו במסגרת משפחתית והיו עסוקים מאוד בהישרדות בהגיעם ארצה, אין לי ספק שתשומת הלב שהוקדשה לנושא החינוך שלנו וההשפעה הרבה שהיתה לכל הורה-נוכח (או לא נוכח) על ילדיו, לקו בחסר. אין זו התנצלות, אלא הסבר בראיה לאחור. לא הורי ולא אני עברנו "בית ספר להורות ובנית משפחה", כפי שהדבר נפוץ היום בהרבה מאוד מסגרות.

אילוסטרציה (צילום: shutterstock)
אילוסטרציה (צילום: shutterstock)

המרחק גדל, הריבים התגברו

שנות השמונים. הימים ימי "טופ גאן" ו"וול סטריט" והמילה קריירה הולכת ותופסת תאוצה בטרמינולוגיה הגלובלית. הגיע תורו של אבי להיות הורה. אבי, כמו רבים אחרים בדורו (ובדורנו), לא היה מצוייד בארגז הכלים הדרוש להורות. הוא מצא את עצמו מבלה שעות ארוכות בעבודה, ישן בשעות בהן המשפחה היתה בבית ויוצא לעבודה מוקדם מאוד בבוקר. המרחק בינו לבין משפחתו הלך וגדל וככל שזה גדל, כך הלכו ותכפו הריבים והצעקות בבית.

בנוסף, מספר אבי כי הרים ידיים בכל הנוגע לחינוך הילדים והשאיר את החזית הזו לבת זוגו. "המאבק הבין-זוגי התנהל על רקע 'מי קובע מה' בחינוך הילדים ולמי יש את המילה האחרונה. לצערי, היום אני חייב להודות שלא ממש נאבקתי על זכויותיי בנושא. טעות חמורה וגדולה - שלדעתי היא הטעות העיקרית שיצרה מרחק ביני לבין הילדים".

עוד בפרויקט "שמים את המשפחה במרכז":

חרטות: הייתי לומד להקשיב להם

המרחק, בין אם נגרם מהצורך בפרנסה או מבריחה ואי התמודדות, מנע למעשה מאבי את היכולת לבנות קשר משמעותי עם ילדיו בעודם גדלים ועוברים את תחנות החיים. הוא מצא את עצמו מביט מהצד, בחצי עניין, על ילדיו המתבגרים וממשיכים בחייהם, בלי לקחת חלק אמיתי בתהליך. כל אלו הובילו את אבי למצב בו היום, בגיל 59, הוא אב לשלושה ילדים, גרוש ונמצא בקשר רציף עם אחד מילדיו בלבד. עם השני הוא נמצא בקשר פושר ולא תדיר ועם השלישית בנתק מוחלט.

"אם הייתי יכול להחזיר את הגלגל לאחור", אומר אבי. "הייתי נאבק בכל כוחי על נטילת חלק משמעותי יותר בגידול וחינוך הילדים, עד כדי עמידה על אמונותיי ועקרונותיי, אפילו במחיר כסאח עם בת זוגי. הייתי מבלה איתם יותר זמן בפעילות שלהם ולומד להקשיב להם באמת - דבר שלא כל כך עשיתי בזמנו".

אל תוותרו על המעורבות

בסופו של דבר, אבי מבטא את הקונפליקט בו מצויים כולנו, האבות, מהמפץ ועד היום. החברה הפטריארכלית והתרבות הישראלית בפרט, הועידה לנו שני תפקידים – המפרנס והלוחם-המגן. לתפקידים אלו מכינים אותנו, הגברים, במהלך חיינו. מעטים מאתנו עוברים הכשרה חברתית אמיתית לתפקיד הורי תוך כדי תהליך החיברות שלנו. למזלנו, הגלגל הולך ומתהפך והורים כמו אבי זוכים היום לתמיכה חברתית רחבה יותר, זמינות גדולה יותר לכלים הוריים ופתיחות, למי שמוכן לשאול בקול רם את השאלות הקשות. אבל עבורו זה כבר לא יעזור וגם לא עבור מי שיפספס את הרכבת של ילדיו שלו. "קל לדעת מתי זה קורה, מתי פספסת", אומר אבי. "כשאתה מגיע לגיל מסויים, שבו הילדים שלך כבר גדולים ובעלי הכרה ותודעה עצמית ואתה מבחין בעובדה שאין ממש קשר בינך לבינם, לא מילולית ולא רגשית - אתה מבין שכנראה 'פיספסת' אותם..."

ביקשתי ממנו שורת סיכום, מסר להורים צעירים היום, נקודה פשוטה שהם יוכלו לגזור מתוך הסיפור שלו. והנה המסר:

"בשום אופן אל תוותרו על המעורבות בגידול, חינוך והשקעה בילדים שלכם. גם אם זה לא תמיד נוח וגם אם זה על חשבון פעילות פנאי ובילוי שלכם. קחו בחשבון שילדים יבואו בדרך כלל על חשבון הזוגיות שלכם ועל חשבון הפעילות הנלווית. אל תכעסו עליהם בגלל זה ואל תוציאו עליהם את האכזבה והתסכול שלכם. אני ראיתי את האור... מקווה שלא מאוחר מדי".