• כל מה שאני כותבת כאן נראה כמו צרות של ילדים בגן לתושבי הדרום, שחיים תחת ירי כבר כמעט עשור. מי שם בכלל זוכר את האזעקה הראשונה ומה זה בכלל אזעקה, כשבקרית מלאכי סופרים הרוגים.

בכל זאת אני משתפת בתחושות שלי, כי אתמול גם אני נכנסתי למעגל. הלוואי שיהיה שלום עלינו ועל כל ישראל בקרוב.

האם זה ניתוק? כנראה שכן, ניתוק ברמה של לווין מרחף בחלל שאין לו מושג מה קורה על הכוכב הכחול. ככה הייתי, חסרת מושג לגמרי לגבי האפשרות של ירי טילים על תל אביב. אני חייבת תודה למורה לפסנתר של הבת שלי, שבסוף השיעור הזכירה לי את האפשרות שניפגש כולנו במקלט בקרוב. האמירה הזאת, שעה וחצי לפני שזה באמת קרה, היתה הדבר היחיד שגרם לי בזמן אמת להבין מה אני שומעת.

ואכן הבנתי מיד. ומאותו רגע תיפקדתי ביעילות וקור רוח של קצין בכיר שנקרא להחליף פרימה בלרינה באגם הברבורים. קלולס.

אוקיי, זאת אזעקה. אזעקת אמת, היה ברור לי מיד. ניגשתי לטלוויזיה, ניסיתי להחליף את הדיסק שהילדים צפו בו לתחנת ברודקסט שבה איש סמכותי יגיד לי מה לעשות (או אישה, אפילו שמלחמה). בבקשה, תגידו לי מה לעשות!

לא הצלחתי. הפעולה הפשוטה הזאת הסתבכה לי. לא הצלחתי. הילדים לא הבינו לאן נעלמה פפה החזירונת ואני המשכתי לנסות להגיע לסוג של נחמן שי. יוק.

לפתע צילצל השער והיו גם דפיקות בדלת. הייתי אסירת תודה: סוף סוף מישהו שיגיד לי מה לעשות! אלה היו השכנים שזירזו אותנו: למקלט, מהר.

זה מה שהולך לקרות? אני ארד כל פעם למקלט עם שלושה ילדים קטנים והשכנים?

ירדנו לשם איתם ועם המורה לפסנתר ומשפחתה. היי!

הילדים היו מופתעים, כמובן, אבל מרוב אנשים סביבם באווירת צחוקים שמסתירים פחד, הם הרגישו כמו במסיבת פיג'מות.

מה זה לעזאזל. חשבתי לעצמי. מה זה לעזאזל?! קפצו לי פלאשבקים למצבים שאני לא באמת זוכרת, שאמא שלי יורדת איתי ועם אחותי למקלט במלחמת יום הכיפורים. זה מה שהולך לקרות, התקשיתי להאמין, זה מה שהולך לקרות? אני ארד כל פעם למקלט עם שלושה ילדים קטנים והשכנים? מה זה פה, מלחמת יום הכיפורים?

זה לא אלגנטי להשתמש בכל כך הרבה סימני שאלה, אני יודעת. אבל זו הדרך היחידה שלי לתאר כמה הזוי היה כל הדבר הזה. יותר הזוי ממפחיד, אפילו. אבל המחשבה שזו לא תהיה חוויה חד פעמית על גבול העליזה אלא משהו שיחזור על עצמו או חלילה יהפוך לשגרה? קשה מנשוא. מה זה פה, מלחמת יום הכיפורים?

דמיינתי את עצמי גוררת ילדים מהמיטה למקלט באמצע הלילה

למה אף אחד לא אומר אם אפשר לצאת מהמקלט. מרוב כתוביות בטלוויזיה כמעט לא רואים את המסך, אבל הדבר הכי פשוט – הלו, אפשר לצאת? – השאלה הזאת לא קיבלה מענה. מה עושים?

הילד של השכנים, שהוא כבר גדול, בוכה. הקטנים שלי מסתכלים עליו בתימהון. מי משמיע את האזעקה, הם שואלים אותי, למה יש אזעקה?

אני צריכה לחשוב איך להסביר לכם את זה, ניסיתי להרוויח זמן, אבל הם לא ויתרו. יש אנשים שניסו לירות עלינו טילים, החלטתי לקרוא לנשק בשמו, אבל לנו יש חיילים שיודעים כשזה קורה והם מפעילים את האזעקה. ואז אנחנו יודעים להיכנס למקום בטוח שבו לא יכול לקרות לנו כלום.

זה הספיק, בינתיים. קיבלתי החלטה עצמאית לצאת מהמקלט (קצין בכיר, כבר אמרתי). אחת השכנות אמרה שצריך לישון הלילה עם טריינינג. דמיינתי את עצמי גוררת ילדים מהמיטה החמה למקלט. שזה לא יקרה, שזה לא יקרה, שזה לא יקרה.

כשאת לבד זה שירת הסירנה, עם ילדים זה פחד פרוזאי

כמה זה שונה מהתקופה של מלחמת המפרץ, שבה הייתי חיילת. ככתבת צבאית, הסתובבתי בין בסיסים נידחים ויחד עם שאר החיילים נקרענו מצחוק על התל אביבים הלחוצים. אתם מבינים מה ההבדל, כמובן. יש לי שלושה פרצופים קטנים שמסתכלים עלי בפליאה. מה שקורע מצחוק כשאת צריכה לדאוג רק לעצמך הופך עכשיו להיות מאוד מאיים. כשאת לבד זה שירת הסירנה, אוסף חוויות משעשעות. כשאת עם ילדים זה סוג של מלחמת יום הכיפורים.

אירוע האזעקה שקרה הערב היה הזוי, סוריאליסטי. אם זה יחזור על עצמו אז בעצם אין לי לאן ללכת. עם כל מה שהישגתי, עם כל הבטחון שבו הקפתי את עצמי. אין לי לאן ללכת.

בערב הלכנו לשיעור פילאטיס רק כדי לגלות שהוא בוטל. פילאטיס, פתאום זה נראה כל כך מוזר. מה זה פה, אפר איסט סייד? פה זה המזרח התיכון, אנשים לא אמורים להתעסק בהארכת השרירים. על מי אנחנו עובדים?

כנראה שפה זה הרבה פחות פילאטיס והרבה יותר מלחמת יום הכיפורים. שלא יחזור על עצמו, שלא יקרה שוב, שלא נדע.