מה תעשו לשכן שצועק ומעצבן? נסו חמלה

שישי אחד בעשר בבוקר, אני עובד בגינה. משקה עציצים, גוזם, מפזר דשן, זאת התרפיה שלי. אחד העציצים תלוי ליד אדן החלון של אחד השכנים וממש באותו הרגע, כשאני משקה את העציץ, נשמעת מאחורי התריס, בערך מטר מהאוזן שלי, צרחה חדה מבפנים שמכוונת אלי: "חלאס כבר עם הרעש הזה! מה זה פה? מי אתה חושב שאתה?" אני נבהל ומיד מתכונן "להיכנס" בשכן הזה, שזאת לא הפעם הראשונה שהוא מתנהג כאילו הבנין שייך לו, שלא לומר העולם. אבל באותו הרגע עוברת שכנה אחרת ולוחשת לי "תחמול עליו. אישתו מאוד חולה והם רגישים לכל רחש הכי קטן". אני לוקח נשימה עמוקה וחושב.

חומלים - ובוחשים פחות

"אם רצונך להיות מאושר, נסה חמלה", אמר הדלאי לאמה.

כולם מדברים על חמלה. כל הדתות הגדולות, אנשי רוח, מאמנים, פסיכולוגים וגם החברים שלי. להבדיל מרגש הרחמים, כאשר אתה חומל, אינך תופס עמדה נעלה על הזולת - חמלה היא רגש המבטא השתתפות בסבל ולרוב גם את הרצון להפחית את סבלו של האחר.

לחמלה יש כמובן ערך מיוחד כי בכוחה לשנות את העולם, החל במקומות עבודה וכלה בכלל האנושות. אם לא די לכם בכך כדי להשתכנע לטפח רגש זה, המחקר המדעי בעשור האחרון מצביע על מה שמתרגלים רוחניים מכל הזרמים מדברים עליו כבר מזמן – ככל שאתם חשים יותר חמלה כלפי הזולת, כך אתם זוכים באושר שאין דומה לו. הדלאי לאמה קרא לזה "אלטרואיזם אגואיסטי" והצהיר ללא בושה שהוא מטפח את החמלה שבו כלפי כל היצורים החיים, קודם כל כי זה עושה לו טוב.

בסופו של דבר אין צורך במחקרים או בעדויות מדעיות כדי לאשש את התובנה שלעיל ודי בהגיון בריא: ככל שאני חושב יותר על טובתו של הזולת, יהיה אשר יהיה, כך אני מתעסק פחות במה שאני צריך, במה שחסר לי, במה שקרה לי, במה שיקרה לי. כך אני בוחש פחות ברגשותיי ההרסניים הקשורים כולם לאגו שלי. יותר מזה, אם רגש החמלה שבי גואה עד לכדי פעולה המיטיבה עם האחר, אז תחושת הערך העצמי שלי עולה מיד. אם התנדבתם פעם, אתם יודעים בדיוק למה אני מתכוון.

ובכל זאת, האם החמלה היא רגש הנמצא בכלל בשליטה, איך אפשר לטפח אותה, האם חמלה כלפי אדם אחד משפיעה על החמלה לאחר?

ברור שכלפי הקרובים אלי, בני משפחה וחברים, קל לי יותר לחוש חמלה. אבל מה לגבי זרים? ומה לגבי ההוא שעובד איתי שלא מפסיק להציק לי ומה לגבי נציגת שירות לקוחות שמדברת אלי בגסות בטלפון, והשכן הצועק, והחשמלאי שהרס לי את הדוד?

אנשי הדת והרוח, יהודים קבליים, מוסלמים סופיים, בודהיסטים ונוצרים טובים, כולם מדברים על התכוונות עמוקה, על מדיטציה מתמשכת, תפילה וחינוך מוסרי מהגיל הרך. שני מחקרים יפים של דייויד דסטנו מאוניברסיטת נורת'איסטרן בבוסטון מגלים שאולי זה פשוט יותר ממה שחשבתי.

מתופפים ומסתנכרנים

בניסוי אחד הזמינו אנשים למחקר על "תפיסה מוזיקלית", כאשר בעצם התכוונו לבחון איך אפשר להגביר את רגש החמלה. הנסיינים הושיבו את המשתתפים בזוגות, כאשר משתתף אחד מכל זוג היה למעשה משתף פעולה סמוי עם החוקרים. זוגות המשתתפים הקשיבו לטונים מוזיקליים באוזניות והתבקשו לתופף באותו המקצב על משטח חישה מיוחד. בחלק מהמקרים שני בני הזוג תופפו במקצב שונה ולא סינכרוני אחד לשני ובחלק מהמקרים באותו מקצב בדיוק. מיד אחר כך מילא כל משתתף שאלון ואז הופנה לצפות בבן הזוג (המתחזה) שלו במשימה אחרת. במשימה זאת, אשר בוימה לגמרי מראש, צפה המשתתף שלנו בשותף שלו לשעבר הופך "שלא ביודעין" לקורבן תרמית קטנה מצד משתתף אחר ונאלץ בשל כך לפתור שורה של משימות לוגיקה קשות שדורשות השקעה של כ-45 דקות. הודעה אוטומטית הודיעה למשתתף הצופה שאם הוא רוצה, הוא יכול לעזור למשתתף השני (שאותו "רימו") במשימות הקשות. באמצעות מצלמה נסתרת ראו כמה הוא היה נכון לעזור.

התוצאות היו חותכות: הפעולה הפשוטה של תיפוף בסינכרון עם אדם אחר, הביאה את המשתתפים לדווח שהם מרגישים יותר דומים לשותפם ושהם חשים חמלה גדולה יותר כלפיו ובהתאם, הגדילה פי שלושה את המוכנות לעזור ופי ארבעה בממוצע את הזמן שהסכימו לעזור לו.

ג'ק או סטייסי?

בניסוי אחר בחנו דסטרנו וחוקר נוסף האם רגש החמלה כלפי אדם אחד משפיע על היחס לאדם אחר. המשתתפים חשבו שהם נמצאים בניסוי על "חשיבה מתמטית ותפיסת טעם", אבל כמו בניסוי הקודם, בחנו אותם בחשאי באמצעות משתתפים סמויים. בכל קבוצת ניסוי ישבו שלושה משתתפים. שניים מהם משתפי פעולה. הם קיבלו ארבע דקות לפתור 20 בעיות מתמטיות קשות (בדרך כלל הצליחו לפתור ארבע מתוכן) ובתום התרגיל קיבל כל משתתף מהנסיין 50 סנט על כל תשובה נכונה. בשלב הבא התבקשו המשתתפים לשים את הדפים שעליהם עבדו במכונת הגריסה. בחלק מהמקרים הודיע הנסיין שנגמר לו המזומן ויצא להביא עוד. באותו הרגע קם אחד ממשתפי הפעולה (נקרא לו ג'ק) ולעיני כל זרק את הדפים שלו לגריסה. כאשר חזר החוקר, אמר לו ג'ק במצח נחושה שהשלים את כל 20 השאלות וכבר גרס את הדפים כדי לחסוך זמן ובהתאם, קיבל מיד 10 דולר.

מיד אחר כך מילאו המשתתפים שאלון ועברו לחדר אחר ל"ניסוי טעימה", שם הוטל על הנבחן התמים שלנו להיות אחראי על מזיגה של רוטב חריף-חריף לכוס קטנה שג'ק אמור לשתות במלואה. ומה לדעתכם הם עשו? משתתפים שחזו בג'ק מרמה, מזגו לכוס שלו פי שלושה יותר רוטב חריף-חריף מאלו שלא חזו במרמה. עד כאן נשמע הגיוני ואפילו מזכיר לי סרט בורקס שאני אוהב, אלא שבחלק מהמקרים, רגע לפני "ניסוי הטעימה" פרצה המשתתפת השלישית (נקרא לה סטייסי) בבכי קורע לב. לשאלת החוקרים מה קרה, סיפרה סטייסי שלאחרונה התבשרה שלאחיה יש מחלה חשוכת מרפא וביקשה לצאת מהחדר. לאחר שיצאה, המשיכו בניסוי כרגיל, אלא שהתוצאות השתנו לגמרי: המשתתפים שראו את ג'ק מרמה כלל לא הוסיפו יותר רוטב חריף-חריף לכוס שלו בהשוואה לאלו שלא ראו אותו מרמה. המסקנה הברורה היא שההצגה של סטייסי, שגרמה לאנשים להיחשף לסבלו של אדם אחד גרמה להם להשליך את החמלה שהתעוררה בהם אל אדם אחר ובהתאם לשנות את אופן הפעולה שלהם כלפיו.

האם אתם יודעים לחמול?

פרופ' דסטרנו ועמיתיו מצביעים על כל שמספיקה תחושת הזדהות בסיסית עם אדם אחר כדי לעורר את רגש החמלה כלפיו ובהתאם גם את יחסנו אליו. דסטרנו אומר שמספיק למצוא בשכן שלך דבר משותף קטן אחד, כגון העובדה שהוא חובב את אותה מסעדה כמוך, לעומת, למשל, לראות אותו כבן לקבוצה אתנית אחרת, כדי לעורר את רגשי החמלה שלך כלפיו. בהתאם, לפחות לפרק זמן מסוים, אותו הרגש פועל גם לגבי אנשים אחרים. "הלימוד הפשוט לסווג אחד את השני במונחים של דמיון הדדי, מעורר אמפתיה רבה יותר בין כולנו ומטפח הרמוניה חברתית כמעט ללא מאמץ".

עודד זהר, בעלים ומדריך ראשי ב"זהר - חוויות למידה ", המפעילה באירגונים סדנאות והרצאות לגיבוש ולפיתוח אירגוני.