בארץ רחוקה (ארה"ב), לפני הרבה הרבה שנים (בסביבות 60) נפלה מחלה קשה על כל נשות הארץ. תחילת הסיפור על לידתו של האב החדש נשמעת כמו משהו שלקוח מתוך אגדת ילדים. המחלה התבטאה בעיקר בפן הנפשי ואובחנה באופן נרחב למדי ע"י פסיכולוגים בכל עבר כדיכאון. רבים וטובים ניסו להבין מדוע. רבים ניסו "לתקן" את נפש הנשים בדרכים שונות. הנפוצה ביניהן היה אבזור מחודש של המטבח שלהן. כן, שמעתם נכון. המחשבה הייתה שאם ניתן לעקרת הבית מכונת כביסה חדשה ומתוחכמת, לא תהיה לה סיבה להיות מתוסכלת. מובן שזה לא עבד.
ואז, עדיין כמו מתוך סיפור אגדה, הגיחה לה מאחת מאוניברסיטאות ליגת הקיסוס, חלילנית קסומה וחכמה אשר בין צליליה ידעה לספר את הסיפור הנכון: הנשים מתוסכלות ומדוכאות, מאחר ואינן מסופקות, אינן ממצות את עצמן וזקוקות לגירויים או במילים אחרות - למצוא לעצמן קריירה, ממש כמו הגברים. רבות נהו אחריה, כחלילנית ברחובות העיר, לכדי מה שנודע לימים הזרם הפמיניסטי.
רבות ניתן לומר על הזרם הפמיניסטי. בין השאר כי היה לוחמני או קיצוני יתר על המידה לעיתים, אך אין ספק כי לא רק שנחל הצלחה מרובה, אלא גם שהמלחמה שלחם הייתה בין המוצדקות והמקדמות ביותר שידע המין האנושי. ומלחמה אכן הייתה. גברים בכל מקום על פני כדור הארץ ראו בנשים כוח עבודה נחות, בני אדם שמטרה אחת בלבד לו: גידול המשפחה.
אבל גם אנחנו הגברים התחנכנו ועם הזמן למדנו כחברה להכיר בערכן של בנות זוגנו. היום נשים זוכות להערכה שווה במרבית המקצועות, שכרן משתווה כמעט לזה של גברים ומספר שעות העבודה בבית ובמשרד הולך ומתקרב לזה של הגברים. זה נכון, יש עוד עבודה, אבל עושה רושם שאנחנו מאוד קרובים למטרה.
בוחר להיות בבית? בטח פיטרו אותו
והיום, בדורנו, קם הגבר החדש להילחם את אותה מלחמה בדיוק. רק הפוך. אנחנו רוצים להתקבל כשווים דווקא כהורים, בבית. בתקופה בה האישה מצאה את מקומה השוויוני סוף סוף ומצויה כעת במקום חברתי בו היא יכולה לבחור בין ניהול הבית או ניהול קריירה וכל בחירה תהיה לגיטימית, הגבר עדיין תקוע.
ממש כמו הפמיניזם בזמנו, נאלץ הגבר החדש המעוניין להיות אבא (לזרם שלנו עדיין אין שם, אולי יקראו לו מסקוליזם), להילחם בחזיתות אין ספור על זכותו להיות אב ושותף פעיל בניהול הבית. במי? המובן מאליו הוא שוק העבודה הבלתי מתפשר. שוק העבודה הישראלי בפרט דורש שעות עבודה אין ספור ובעוד הוא מראה התחשבות כלפי אמהות ואבות גרושים, האב הנשוי אינו מקבל הקלות. תחום מובן מאליו נוסף הוא התפיסה החברתית. אפילו בשנות האלפיים הנאורות, עודנו מרימים גבה בשומענו על אב הבוחר בחיי עקרות הבית ובינינו לבין עצמנו אנחנו מוצאים את עצמנו תוהים שמא פיטרו אותו או שהגיע בעצמו למסקנה ששום דבר לא יצא ממנו.
אבל מעבר לאלו, כאדם הכותב ופעיל בתחום כבר זמן מה, אני יכול להעיד כי המקום הקשה ביותר לחלק מהגברים הוא דווקא בתוך הבית. אני פוגש, ברשת ומחוצה לה, נשים רבות המוכנות להפוך עולמות ולו רק כדי להוכיח שבכל הנוגע להורות, גברים אינם שווים לנשים. בוודאי שמעתם את הקלישאות השחוקות הגורסות כי "האם בונה קשר משמעותי עם הילד עוד בעודו ברחם" (נחשו מה, גם האב), "הקשר בין האם לילד הוא משהו מיוחד" (נכון, אך גם בין האב לילד) וש"אמא יודעת הכי טוב מה טוב לילד שלה" (לצערי זה אפילו לא נכון בחלק מהמקרים).
נשים המאמינות, ותסלחו לי על הבוטות, בשטויות האלו, לא רק שמחמיצות שותף, אלא גם מונעות מילדיהם אבהות משתתפת.
אב השעה: לאפשר לנו לקחת חלק פעיל
התמזל מזלי והצלחתי להתגבר על כל שלושת המכשולים האלו בדרכי להיות אבא מלא. אם בקריירה כאשר התפטרתי מתפקיד בכיר ותובעני לטובת עסק פרטי שמאפשר לי את הזמן בבית, אם בחברה שאת הערותיה למדתי לסנן, למנף ואף להנות מהן וכמובן, בבחירת בת זוג שידעה תמיד לפרגן, לקבל את בחירתי להיות אבא ולקיים עמי הורות שיוויונית מלאה. דווקא בגלל אלו חשוב לי להבהיר, "אב השעה" הוא לא אני. טוב, לא רק. הוא גם אתם, גם אתה, גם הבן שלך. יקירתי, אב השעה הוא גם בעלך, גם חתנך גם הבן שלך והגיע הזמן לאפשר לו להיות.
אנחנו נמצאים בעידן קריטי בו אנחנו באמת יכולים לראות את הרצון של הגברים להיות חלק פעיל בגידול וחינוך המשפחה שלהם. גברים רבים מתייאשים כאשר הם מתקשים לפתוח את הדלת הזו. לחלקם באמת אין את הכלים. אל תשכחו, אותנו לא חינכו לחשוב שתפקיד חיינו הוא להיות "אבא". זה משהו שקורה עכשיו, זה חשוב וזה נכון. ממש כמו שוויון בין נשים לגברים בעולם העבודה, כך גם בבית. ממש כמו הפמיניזם בשעתו. תנו לנו להיכנס הביתה. תנו לנו להשתתף ולגדל את הילדים. בסופו של יום, אנחנו נרוויח מזה, אתן תרוויחו מזה והכי חשוב, הילדים שלנו ירוויחו מזה.
