כבר חשבתי שהרגע הזה לא יגיע לעולם. "אבא" היא אמרה כבר מגיל שנה, אחר כך נוספו גם "סבתא" ו"בבא" (סבא). זה התחיל להיות מביך. איפה טעיתי? אולי אני עושה משהו לא בסדר, אולי אני לא מספיק נוכחת? ואז, יום אחד, היא פשוט קראה לי, אמא, בפשטות כזאת, כאילו זה מובן מאליו, כאילו כבר קראה לי ככה אלפי פעמים.
נשתלתי במקום. אני אמא? כלומר כן, אני יודעת, כבר שנה וחצי שאני אמא, אבל אף פעם לא ממש שמתי לב לכך. יותר נכון, אף פעם ליאורי לא הסבה את תשומת לבי לכך. הבטתי עליה ונדהמתי, אנחנו אמא ובת ותמיד נהיה כאלה ומעכשיו ועד הסוף, כך היא תקרא לי. זה היה רגע מכונן, הרגע שבו הבנתי שאין טעויות, כנראה שאכן, מדובר באמא, כלומר, שאכן – אני אמא.
לכבוד השנה החדשה, שבאה עלינו לטובה, ליקטנו כמה רגעים כאלה, רגעים מקסימים, מרגשים, מכוננים, לפעמים עם טיפה כאב ודאגה, לפעמים עם טיפה פחד וחרדה, אבל תמיד עם המון אהבה. רגעים שמהם מורכבת הורות.
מהרגע הראשון ידעתי שהוא הילד שלי
הוא שכב על הברכיים של המטפלת בבית הילדים בדרום אפריקה והיא האכילה אותו ומיד אחר כך נתנה לי אותו. הכנסתי אותו למנשא ויצאנו לטייל בחווה שמסביב. המטפלים חיכו שנגיד שזהו, אנחנו מתחברים אליו, אבל מהשנייה הראשונה שהוא היה איתי במנשא היה לי ברור שזהו, הוא הילד שלי.
הוא היה פצפון. בגיל 4 וחצי חודשים הוא שקל 4 קילו ונראה כמו רבע עוף, מאוד קרוב למשקל שבו נולדה בתי הגדולה. אני זוכרת שראיתי אותו וחשבתי לעצמי, 'ואוו, הוא הרבה יותר קטן ממה שחשבתי. לא זכרתי שהם כאלה קטנים בגיל הזה'.
למחרת לקחתי אותו לצימר שבו לנו. הבת הגדולה שלי, שהייתה אז בת שנתיים וחצי, החלה לשחק איתו והוא הגיב אליה וחייך, רבע עוף אמנם, אבל תיקשר איתה לחלוטין. פתאום נפלה עלי ההבנה, ואוו, יש לנו עוד ילד. אנחנו משפחה של ארבע נפשות. הרגשתי שקיבלתי אותו במתנה לראש השנה.
יעל גולן (47), אמא של גיא (7.5) ומאיה (9.5), נשואה ליונתן, מדריכת פרמקלצ"ר.
קודם כל - אני אבא
הוא לא מצליח להירדם, 4 לפנות בוקר, גיא רק בן 3 שבועות. בסוף הוא מתכרבל בתוכי, מעורסל לחבילה קטנה המונחת על חזי, כשאני שרוע על הספה. החבילה הקטנה הזו עולה ויורדת עם כל נשימה שלי, ממלאה אותי באושר גדול ובאותו רגע אני מבין מיד שאני לא רוצה לתת לרגעים האלה לחלוף מהר, לא רוצה להפסיד אף שניה כזו, של אושר ורוך, עם התינוק שלי. אין סיכוי שאני ממשיך לרדוף אחרי השעון במשרד. אין סיכוי שאני ממשיך להיות שכיר.
היום מתחיל להתגנב בין התריסים ואני אפילו לא שוקל לנסות להירדם. פשוט נותן לאושר הגדול הזה לזחול לו לאיטו ולכבוש עוד פיסה ועוד פיסה מלבי. הגדרת התפקיד שלי היא אבא, לפני כל דבר אחר.
עמרי (31), אבא לגיא, נשוי למירב, בעלים של חברת "קטנטנים".
כולנו בכינו, גם הרופא
לא האמנו למראה עינינו. ביום הולדת שנתיים שי פשוט קם מהעגלה שלו והתחיל ללכת. מיהרנו לרופא, נכנסנו לחדרו ואמרנו לו שקיבלנו מתנה מדהימה ליום ההולדת. הוצאנו את שי מהעגלה והוא פשוט הלך. כולנו בכינו יחד, גם ד"ר סוקול. הוא רץ בכל המחלקה וצעק: "שי הולך. שי הולך". היתה שם חגיגה גדולה.
כשקיבלנו את תוצאות ה-CT שלו כשעוד היה תינוק קטן, אף אחד לא חשב שנגיע אי פעם לרגע הזה. הרופא הכניס אותנו לחדרו והסביר שלשי יש חורים בחומר הלבן במוח, שאחראי להתפתחות ושמצבו צפוי להחמיר. תחל הידרדרות, הוא אמר, עד ששי לא יוכל לתפקד כלל. הרגשנו שעולמנו חרב עלינו ופרצנו כולנו בבכי. חשבתי לעצמי שמילד חמוד ומקסים הוא הולך להיות "מפלצת". שי ישב בסלקל והתבונן עלינו יושבים בסלון עם עוד בני משפחה ובוכים, כאילו היה מת. זה נראה ממש כמו אבל. בכיתי ללא הרף.
לא יכולתי להשלים עם המחשבה שמצבו ילך ויחמיר. החלטתי שאני לא אדרוש ממנו פחות מהרגיל, אלא רק שימשיך ויתקדם, למרות הכל. לא ידעתי אם אפשר לטפל בבעיה הזו, האם יש עוד סיכוי שיחיה חיים נורמליים, אבל התרכזתי בהווה. החלטתי לחשוב שהכל יהיה בסדר. לא חזרתי לעבודה ועבדתי ללא הרף עם שי.
הרגע בו התחיל ללכת היה יום מאושר ביותר, שהוכיח לנו שהעבודה הקשה השתלמה, שאסור להתייאש. המסר שלי להורים כמונו הוא לא להתיאש ולהאמין שיהיה טוב. כיום סיימתי את לימודיי כמאמנת הורים לילדים עם צרכים מיוחדים. זוהי השליחות שלי.
מיכל דינוביץ' (48), אמא לשלושה: בן (23), שי (היום בן 19) ואור (7), נשואה לשמוליק, רכזת סניף איל"ן מחדרה.
הרגשתי שאני נוגע בשמיים
קשה לי לתאר במילים את הרגע הזה, שבו הניחו אותם עלי, את שני התינוקות שלי. הגענו לבית החולים קצת אחרי הלידה וראינו אותם, תאומים, בן ובת, שניהם נולדו פגים בשבוע 32, שני עולמות מושלמים נמצאים כל אחד בתוך אינקובטור משלו. כל כך אמיתיים. זה קורה! אנחנו הורים! הרגשתי שאני נוגע בשמיים. רציתי לצרוח. אני אבא! בן זוגי שון ואני חיכינו לרגע הזה הרבה זמן. אדם ואביב הופרו מתורמת ביצית חיצונית. הם גדלו ברחם של הפונדקאית. אחד מהם הופרה מהזרע שלי ואחד מהם הופרה מהזרע של בן זוגי שון.
במהלך ההריון נסענו בכל חודש לארצות הברית לבקר את הפונדקאית וכל כך חיכינו ללידה. בשבוע 30 הוזעקנו לארצות הברית, "היא יולדת". כשכבר הגענו, גילינו שזו היתה אזעקת שווא. לאחר שבוע חזרנו לארץ ואז היא ילדה. את הלידה חווינו דרך סרטונים ותמונות ששלחו אלינו תוך כדי הלידה ומיד טסנו לראות את הילדים שלנו.
הטיסה ארכה 12 שעות, אבל הרגישה שבועיים. ואז ראיתי אותם, הילדים שלי!
ביקשו מאיתנו שאת המפגש הראשון נעשה בצורת "קנגורו". ביקשו שנתפשט בפלג הגוף העליון ונניח את הילדים על גופנו החם. שם זה קורה. החיבור. זהו. החיים השתנו. זה היה סיפוק עילאי. הצלחתי לעשות משהו ששנים אני חולם עליו. הבנתי שזה באמת קרה. הרגע הזה היה שווה את הכול.
דקל בלסר (38), אבא של אדם ואביב (שנה וחמישה חודשים) ובן זוג של שון, גן יבנה.
שרשרת של אמהוֹת
"יש לי בשורות טובות. מישהי ביטלה את השתתפותה והתפנה לנו מקום בקבוצת התמיכה להורים לילדים אוטיסטים", האושר הציף אותי והשכיח לגמרי את הסיבה שבגללה רצינו להתקבל לקבוצה הזו מלכתחילה. זו היתה עירבוביה של תחושת הצלה, רגע של נס, הקלה, רגיעה, תקווה ואופטימיות. כשבתי נועה אובחנה כבעלת "קווים אוטיסטים" הרגשתי הלומה. באותו שבוע, כשהתקשרתי לברר על טיפול לנועה, המשלב קבוצת תמיכה להורים והבנתי שאין מקום, ניסיתי מיד לברר על אופציות אחרות שיעזרו לנו להתמודד עם המצב החדש, אבל המדריכה בקבוצה אמרה לי שאין שום מקום אחר שמטפל בילדים בגילאי שנתיים-שלוש. זה היה רגע שני של חוסר אונים מוחלט בתוך שבוע אחד. בור בתוך בור, שבר על גבי שבר. אבל אז היא התקשרה לספר לי שיש מקום. לא ציפיתי לרגע של אושר בתקופה הזו, שבה קיבלנו את הבשורה הקשה.
יש לנו מקום. באותו רגע לא העליתי בדמיוני את האפשרות שהשנה הזו תיזכר כשנה שבה הונחו היסודות לחברות העמוקה שלנו, האימהות. כבר 15 שנים שאנחנו נפגשות, מלוות זו את זו, ללא מסכות, ברגעי משבר, שמחה ומה שביניהם. אתמול היה ערב כזה, שבו הדיבור על היום-יום שלנו ושל ילדינו המתבגרים עורר רגשות עמוקים, שמלווים גם אחרי המפגש. התעוררתי בתחושה שקבוצת האימהות הזו היא אחד החרוזים הכי משמעותיים בשרשרת חיי ובאימהוּת שלי. הנה אני מאייתת את שם השרשרת אמאמאמאמאמ... היכן שאפתח אותה, תמיד היא לצדי. אמא. מוקדש באהבה רבה לחברותי.
שי גינות, אמא של נועה, צלמת.
אינסוף הכלה והמון כוחות
ראיתי אותה עומדת שם בטקס סיום הטירונות בחיל הים. היא עמדה שם, במדים לבנים, מאחוריה הים והשקיעה, כמעט בת 20 וכבר חיילת של ממש. מסביב עמדו כולם והתחילו בשירת ההמנון ואני עמדתי שם וחשבתי על כל מה שעברנו: על הקשיים, התסכולים, הריצות אחרי מורים, ההתמודדות שלה עם לקות הלמידה והאנרגיה הרבה שהשקעתי כדי לעזור לה בכל הדרך הארוכה הזאת. חשבתי על כמה שלגדל ילד בכלל זאת השקעה, עבודה סזיפית של היום-יום, אינסוף הכלה והמון כוחות.
ופתאום, רגע כזה, כשאת עומדת, מסתכלת לאחור ואומרת, וואלה, ההשקעה הזאת הייתה שווה. העבודה היומיומית הזאת, השוחקת וכל הקשיים המעצבנים והאנרגיות שאנחנו מוציאים, הכול שווה את זה. התפקיד שלנו, במיוחד עם ילדים שעוברים קשיים בדרך, הוא לחפש את הרגעים האלה, כל הזמן, בכל יום שעובר.
אפרת תמרקין (45), אמא לניצן (19), יונתן (16) ואיה (14), מאמנת אישית ומדריכת הורים המתמקדת בלקויות למידה.
לא הבנתי כמה הוא חיכה
כשחזרתי מבית היולדות הנחתי את הסלקל בסלון, עם יובל בתוכו. ירון ניגש אליו, הסתכל עליו וקרא לו "אח שלי, תינוקי". כשהוא בכה הוא מיהר לתת לו מוצץ, ללטף אותו, לשבת לידו ולהרגיע. הבטתי בשניהם ופתאום הבנתי. כל כך הרבה שנים חיכיתי לילד הזה, עברתי טיפולי פוריות רבים וייסורים, אבל רק כשהוא הגיע הבנתי כמה שהבן הגדול שלי חיכה שיהיה לו אח קטן. לא אשכח את הרגע שבו הם נפגשו.
הרבה זמן ירון רצה אח או יותר נכון אחות. מבין כל החברים שלו רק לו עדיין לא היו אחים. הוא ראה אצל כולם אחים ותינוקות. הוא אף פעם לא קינא כשהחזקנו תינוקות של אחרים. כשחזרתי מבית החולים והם נפגשו התרגשתי לראות את הקשר שנוצר ביניהם. באותו רגע הבנתי שזהו, הפעם אנחנו באמת משפחה. לא עוד זוג וילד, משפחה אמיתית.
יעל אלון בכר, אמא ליובל (חודש וחצי) וירון (4 ושמונה חודשים), נשואה לליאור, מטפלת ברפואה משלימה, רמת השרון.
ליאת עזר, פורטל המשפחה הישראלי .
