הנה עוד ערב נעים. באמת נעים. כמה חברים התאספו במפתיע, השקיעה מלטפת, השלווה עוטפת, מישהו תופס גיטרה, אחר עונה לו עם עוד... כבר כמעט חצי שעה, הרבה. ברור שמשהו יקרה.
קרה. אלבי מצא בתיק סוכריה על מקל שהטמין שם מזמן. אחת. התיישב על מדרגות הקראוון והתענג. לבד. נעמי ביקשה שיכבד אותה. סירב. בנחרצות. נעמי יבבה במורת רוח. אני לא התערבתי כי אף אחד לא פנה אלי ולא נשקפה סכנה. חשבתי על איך שפעם הייתי ישר קופצת. זו לא הפעם הראשונה. כבר הבחנתי בתופעה הזו, של פיחות בכמות התנועות מילד לילד. פעם שמעתי בדיחה של אמהות, שכשהילד הראשון נולד, מרתיחים לו את המוצץ בכל הזדמנות. כשהילד השני זוחל אליו, אז שוטפים אותו היטב במים, וכשהילד השלישי מפיל את המוצץ לרצפה, מנקים בחולצה ודוחפים לו לפה. והרי כל אימא תשבע שהיא אוהבת את כל ילדיה במידה שווה.
אז למה זה קורה לנו, ואיך זה שכולם בסדר?
ה"למה" די ברור. המעניין זה, איך זה מתאפשר, ולאן אפשר לקחת את זה.
שמתי לב שבעצם, גם כשאני כבר נעה פחות לטובת ילד אחד או אחר, יש מי שמשלים לו את החסר.
והנה בעודי יושבת, אלבי מתענג, ונעמי מתקוממת, אודליה התרוממה לה ברכות תקיפה מהמרבץ.
היא דרשה מאלבי לחלוק עם נעמי את הסוכריה, ומשזה התעקש להמשיך ליהנות ממנה לבדו, היא נעלמה לרגע למטבח וחזרה עם כוס מלאה בענבים שציפתה בסוכר ותקעה בהם קיסם. היא כיבדה את נעמי ששמחה עד מאוד, והקפידה לכבד גם את אלבי. חייכתי.
אודליה לא רק פתרה את בעיית התסכול של נעמי, היא גם שימשה להם דוגמא חיה כיצד עליהם לנהוג אחד עם השני, גם כשהשני לא נוהג כלפיהם באותו אופן. באהבה, בנדיבות ובלי התחשבנויות מיותרות.
ברגע הראשון הייתי גאה בה מאוד. אני מרגישה זכות גדולה לגדל ילדה כזו, ואני מודה עליה בכל יום. המממ... ברגע השני, תהיתי עד כמה אודליה לוקחת אחריות על עצמה ועל האחים שלה מעבר לנדרש. ומדוע יש לה יותר סבלנות ממני כשהקטנים לא מסתדרים ביניהם.
והאם משהו בי נרדם, באמא? או אולי משהו התעורר במשפחה?
כי השינוי המשמעותי ביותר שעברנו ואנחנו עדיין עוברים, הוא דווקא במבנה הפנימי של המשפחה. אם פעם כל פעולה, וכל החלטה, וכל התפיסה של "לחנך אותם" עבר דרכינו ההורים, משהו השתנה.
אמנם אני (והצל של אהובי) כביכול מנהלים את המשפחה, אבל בתכלס המבנה המשפחתי של פירמידה, שבקודקוד שלה נמצאת השליטה, נעלם. ונוצר מבנה חדש. מעגלי יותר, כזה שמאפשר זרימה וממשקים בין כל בני הבית מבלי להיות תלויים בי באופן בלעדי.
נשמע טוב? כן, אבל לא פחות דורש מאמץ והסתגלות. למעשה זה היה תהליך טבעי של הגדלת מעורבות ואחריות במשפחה. פשוט לאורך המסע, ובעיקר מהרגע שהחום הפך להיות גורם משמעותי, בני המשפחה כאילו נמסו לתוך יחידה אחת שבה לכל אחד יש תפקיד שהוא מקבל על עצמו באופן טבעי. כל אחד לפי היכולות שלו, התכונות החזקות שלו, והנכונות שלו לשתף פעולה. איך זה קרה? נראה לי שהחיים ביחד פשוט פיתחו בכולנו את ההכרה שבסוג תפקוד כזה כל אחד זוכה למקסימום הערכה ותחושת שייכות. תחשבו על זה. כמה עוצמה ילד מרגיש כשהוא לוקח אחריות למשהו מתוך בחירה, ולא כי אימא דרשה ממנו. הרי כשדורשים מאיתנו משהו שלא ברור לנו למה אנו עושים אותו, תמיד מתגנבת לליבנו מן תחושה עמומה של ניצול. נדמה לי שזו גם אחת הסיבות להיווצרות תחושת ניכור בין ההורים לילדים. הרי מי אוהב ששולטים בו (בלי קשר לגזע, מין, דת או גיל)? אז במקרה הטוב אנחנו מבצעים את המשימה כי אנחנו חייבים. אבל כשמצליחים לשתף פעולה מתוך רצון טוב, במקום לבצע מתוך חובה – זה כבר כיף גדול.
אודליה לא "עושה לי טובה" כשהיא משתתפת בחינוך ובפעולות הבית. בזה היא מבטאת את עצמה, ואת הערכים שספגה. אודליה היא שותפה אמיתית. אצל הקטנים זה פחות בולט, אבל החיקוי והדוגמא וההערכה שאודליה מקבלת, עושים את שלהם. במובן הזה, הקנאה היא דבר טוב מאד. אז אנחנו אולי דחסנו את התהליך הזה לתוך קראוון, אבל אפשר גם לקדם אותו בדירה פשוטה. לרצות, לוותר, ולאפשר. לוותר על השליטה האישית ולהעביר אותה לתוך המשפחה, ולאפשר לכל אחד מבני המשפחה את הסמכות שלו, על פי יכולותיו האישיות. מובטחים רגעים קסומים, בהם תביטו בילדכם הקטנים, ותיווכחו עד כמה הם גדולים.
