נפלתי השבוע בבית.
קמתי מהשולחן וצעדתי לכיוון הסלון. אתם יודעים... הליכה. בבית אני משתדלת ללכת בלי מקל ההליכה שלי. מדדה לי בזהירות, לעיתים נאחזת בקירות, מנסה להיות עצמאית יותר. קודם רגל ימין ואחריה שמאל ושוב חוזר חלילה, בדיוק כמו שלמדתי בגיל שנה ושלושה חודשים.
רק שהפעם, הרמתי את רגל ימין והנחתי על הרצפה ואז הרמתי את רגל שמאל. כלומר, חשבתי שהרמתי אותה. המוח נתן פקודה והגוף ניסה לבצע.
רק שתפיסת המציאות שלו לאחרונה, של הגוף שלי, ובעיקר של הרגל השמאלית, לא כל כך תואמת את המציאות. וכך קרה שרגל שמאל לא התרוממה מספיק גבוה בשביל לייצר צעד, בעוד שרגל ימין היתה כל כולה כבר בתנופה קדימה. תוך שניה נתקלתי ברצפה עם רגל שמאל, איבדתי את שיווי המשקל והופ... נחיתה לכיוון הרצפה. כשניסיתי לבלום את הנפילה עם הידיים, לפחות לא ליפול על הפנים, יצא שנפלתי על הצד, על רגל שמאל.
בעודי שוכבת על הרצפה, מצאתי את עצמי מהרהרת בפער שבין הגוף למוח. נראה כאילו למוח שלי, לפחות לחלק מרכזי בו, אין שום מושג שנפגעתי, שאני צולעת או שיש לי בעיה עצבית. המוח שלי זוכר אותי במיטבי.
בדיוק כמו שקטועי גפיים מרגישים לעיתים את האיבר הקטוע או אפילו כאבים באיבר הקטוע (כאב פנטום), כאשר האיבר כבר בעצם כבר לא קיים. כך גם המוח שלי ממשיך ומתעקש להרגיש כמו פעם. הוא ממשיך לתת פקודות רגילות, כאילו הכל כרגיל והגוף... זב"שו, שיתמודד לבד.
גם בחלומות שלי, המוח זוכר אותי אחרת ממה שאני היום. בכל החלומות שלי בשנתיים האחרונות מאז שנפגעתי, אני בריאה. אין זכר למקל ההליכה, לצליעה או לדרופ-פוט. אין זכר להיעדר התחושה, לרפלקסים המוגברים או לכל התופעות המעצבנות שמלוות אותי ביום יום.
בחלומות שלי אני בריאה לחלוטין. הולכת רגיל, רוקדת ומדלגת (כן, אני אוהבת לדלג גם בגילי). בחלומות שלי אני שוקלת 20 ק"ג פחות, בדיוק כמו שהייתי לפני שנתיים, עם תספורת קצרה ואופנתית, מחייכת ומתרוצצת, על נעלי עקב, משהו שכבר מזמן אין לי, כאילו השנתיים האחרונות לא התרחשו בכלל.
לא מזמן נתקלתי בסיפור האישי של מילטון אריקסון, פסיכיאטר ופסיכולוג אמריקאי, מי שנחשב לאבי תורת ההיפנוזה. בגיל 17 הוא חלה בפוליו והפך למשותק. הוא היה מסוגל לשמוע ולהזיז את עיניו בלבד. בזמן שהיה מרותק למיטתו הוא נזכר ב"זיכרונות גוף" של השרירים שבגופו. בעצם הוא שיחזר בדמיון את הפעולות ואת זיכרון התחושות של "ללכת", של "להזיז את הידיים", של "לדבר" וכך הלאה. הוא עשה את זה בעקשנות ובהתמדה, שלב אחר שלב בדמיון והשיב לעצמו את השליטה על גופו תוך פחות משנה.
אז אולי זה טוב שכך המוח שלי זוכר אותי ולא אחרת. אולי זה אומר שהוא ישאף לחזור לזיכרון הזה ומתישהו הגוף ידביק את הפער. כי ממה מורכבים החיים שלנו, אם לא מסך כל הזיכרונות שלנו?
נ.ב.
בינתיים, הנוירולוג שלי לא מוכן לחכות לזיכרונות הגוף שלי ושולח אותי לתל השומר.
