דווקא כשנרגעה לה סערת הדיונים סביב הנקה בעקבות השער במגזין "טיים", פתאום מישהי זרקה אותי שתיים עשרה שנה אחורה. אפרת גבריאלי ספיר ביקשה שאשלח לה משהו שכתבתי כשפצעי ההנקה עוד היו טריים ודיממו בגופי ובנפשי. "לפני 12 שנים ילדתי את בתי הבכורה רעות," היא כתבה לי. "כמו כל ההתחלות, קל זה לא היה, ואז התגלגל לידי משהו שכתבת על הזכות לשלב בין אמהות לחיים. זה הפך להיות ההמנון שלי ושל חברותיי, במיוחד המשפט על הזנת תינוק מבקבוק "לבקבוק זה לא כאב". לפני חודש ילדתי את בתי הרביעית ואני מחפשת את ההמנון ולא מוצאת. אם יש לך אותו אשמח לקרוא, לשנן ולהעניק לחברותיי".

כשקראתי את מה שכתבתי אז, צפו דמעות בעיניי, כי לא זכרתי כמה אשמה הרגשתי.

מותר לי לחיות, למרות שאני אמא. 2001.

לפני שהייתי אמא, הייתי אדם. היו לי שאיפות. הייתה לי אמביציה.

לפעמים רציתי להיות לבד. לפעמים רציתי להיות מוקפת אנשים.

זה היה לפני שהייתי אשמה בפשעים האיומים של לרצות לעבוד ולהצליח (אולי אפילו להרוויח כסף) ולהעז בדרך גם לרצות להנות מהחיים.

לפני שהיו לי ילדים לא הייתי צריכה להתנצל על זה שאכפת לי ממני.

זה התחיל, בעצם, עוד לפני שהם נולדו. בהריון. לא רציתי ללדת עם דולפינים, לא רציתי ללדת ביער, באחו או בבית. רציתי בית חולים. כל כך אנוכי מצדי, אבל פחדתי. כבר אז התחלתי להרגיש אשמה.

אחר כך באה ההנקה. למרות הפיטמות הפצועות והשורפות, המשכתי להניק, כי זה חשוב.

אחרי מה שנראה לי כמו שנתיים כאובות החלטתי להפסיק.

זה היה נפלא. לבקבוק לא כאב. יכולתי לשיר (בזיופים איומים) לבני הקטן בעודו אוכל. גם הוא היה יותר רגוע. ואז גיליתי שלא הנקתי מספיק. כולם עשו את זה יותר זמן ממני. עד היום (הוא בן שש) כל ביקור אצל רופא ילדים מתחיל בשאלה כמה זמן הנקתי.

יש לו נזלת כי חורף, לא כי לא הנקתי.

יש לו פצע בברך כי הוא נפל, לא כי לא הנקתי.

אבל שם ניזרעו השתילים שהפכו עם הזמן ליער אשמה שבתוכו אני מסתובבת אבודה ולכודה, יער רגשות האשם.

יום אחד קיבלתי במתנה את הספר "עקרון הרצף", קראתי אותו ולא האמנתי. מישהי החליטה שאני אמא איומה. איומה כי לא וויתרתי על כל קיומי בשביל ילדיי.

כי אם רק הייתי מסתובבת איתם כל הזמן על הידיים הם היו רגועים יותר (ליאור דווקא היה תמיד רגוע). כי מתברר שהעובדה שנתתי לכל ילד מיטה משלו זה פשע נוראי ושזה שרציתי שהמיטה שלי תישאר לאישי ולי - זאת בכלל שערוריה.

אני לא אינדיאנית שעובדת בשדה. סליחה. אני רוצה לפעמים ללכת להצגה, סרט, או לאכול במסעדה. סליחה. אני רוצה לחיות למרות שאני אמא. סליחה.

לפעמים אני אומרת לילדים שלי שאני צריכה קצת זמן לעצמי, והם עדיין אוהבים אותי.

לפעמים אני אומרת לילדים שלי שאני אעבוד עד מאוחר, והם נותנים לי נשיקה בטלפון.

לפעמים אני שולחת אותם לגן והם משחקים עם ילדים אחרים וחוזרים מלוכלכים ומאושרים.

כשהם צוחקים אני מתמלאת אושר, וכשקשה להם אני עושה הכל כדי לעזור, כשזה לא מצליח לי אני לפעמים בוכה.

אני אוהבת את הילדים שלי בכל ליבי, ואני יודעת מכל מבט שלהם - שהם אוהבים אותי.

אפילו שלא ויתרתי על כל חיי בשבילם.

ואני לא מוכנה יותר להתנצל.