הייתי אתמול בפאנל הידברות חצי סודי שנערך בירושלים. סליחה ליאור היקר, שאינני אומרת את שם המקום פן יציתו אותו וד"ל. יחד עמי הרצתה טלי פרקש, עיתונאית וסוג של חרדית. דיברנו על אפשרויות להדברות בין יוצאים בשאלה / אנוסים למשפחותיהם ובני זוגם, על ניסיון להביא לשינויים חברתיים ופתיחות וקבלת האחר, על השטח האפור שבין המגדרים והתרבויות, שעולה במחיר גבוה כל כך, ועל שלל בעיות בענייני דיומא.
  (צילום: שרה איינפלד)

הפוסטים הקודמים:

את המקום הציפו נשמות נשמות בסערת נפש אבודה. אנוסים חרדים מחוץ וחילוניים בלב, רועדים פן יתפסו אותם בסביבה האיומה הזו שבה נוכחת לילית מסיתה שכמוני, ילדות בנות 16 מתיכון חילוני שלומדות תנ"ך אך מסוגלות גם לערער עליו, אנשים דומעים בפאות וכובעים שלאחד מהם חיכתה בת זוג זועמת למטה והיה נראה כי כשיתפזר הקהל תתרחש שם המולה גדולה ואיומה. בחורה אוקראינית שניסתה להתגייר במדרשה חרדית, גילתה את הקליפות הרדודות, נרדפה על ידי הרב בגלל מספר סנטימטרים חסרים בחצאית וחזרה לחו"ל שבורה וכואבת. אחרי תהליך ארוך של טיפול היא הגיעה שוב ארצה לגיור והפעם למדרשה דתית לאומית.

איש זועף שצעק עלי שאני משחירה את פני החרדים בתקשורת.

חברים טובים חצויי פאות, בתחילת או בסוף תהליך יציאה מן המגזר.

ושאר אנשים מתלבטים, מעונים ואבודים וגם סתם מתעניינים, יש להוסיף.

למרות ההרצאה שהוכנה למופת, התפרצה שם מסה רגשית גדולה. ניסיתי לרכך את האווירה בסיפור בדיחות על פרענקים, אבל זה רק העמיק יותר את החור הגדול שנוצר בחלל.

מסקנות: טלי היא בחורה נפלאה, חרדית לוחמת ופתוחה לדעות שונות ולתרבות האחרת. הדמות האידיאלית שמסוגלת, למרות אורח חייה המסוים, לגשר על פערים ולהידבר.

לצערי, מספרית, אנשים כמו טלי אינם הרוב בתרבות החרדית. ההארד קור מדשדש בביצות עכורות של שנאת האחר, פחד ובידול שהולכים וגדלים.

בעיניים עגומות כשל אוגר עצוב עלי לסכם את הערב ולומר שכל מה שרציתי בסוף היה לעשן בחוץ סיגריה בעלת זנבנב כתום ולהגיד להם בשקט שהניסיון הזה להקשיב ולהיות שם יחד היה כל כך מסעיר וכל כך אבוד, אבל במקומות האפלים באמת אף אחד לא ינסה להבין שום דבר.

ואם חזונם של בני המאיה לא יתגשם, והשנה לא ניכחד כולנו, נראה יחד כיצד המדינה מפרכסת מדחי לדחי ודועכת תחת חשכת הדת חתומת השפתיים, נבלעת בשקט שמאחורי החומות ונחרכת מן העצב שבידיעה, שבידיים משורגות וורידים נעשתה העוולה הזו, ולא בידי אלוה.

ובדמיוני, משה רבנו יושב שם איתנו ודמעות מטפטפות על זקנו האפרפר וגם אברהם העברי ואף יהושע ודוד. אבות המורשת שלנו, יריות הפתיחה לשנים ארוכות של הגות ופילוסופיה ותרבות יהודית ששייכת לכולם, לא בלעדיות לאף חרד.

לכן אניח לתיאוריות חברתיות, לקונספירציות חרדיות, להבנות מושכלות ולמשפטים מפוארים שמתוכם מנצות מילים עבריות במשלב לשוני גבוה ומהודר. חזרתי משם הביתה כשבגבי נעוצות, כמו חיצים עשרות עיניים שרודפות אותי, כשבלבי אני בזה לעצמי על אותה רמייה של שלום עולמי נאצל ומגוחך.

אני מאחלת לכל מי שצריך את זה, שיצליח לחיות פשוט ובשקט, לאהוב בנפש מפויסת, לחשוב ללא פחד ולקרוא בלי שאור מנורת הלילה יועם בידי שטן הבערות.

אתמול אחד האנוסים סיפר לי משהו מצחיק: המאכל האהוב עליו הוא שניצל עם קוטג'. כמובן שעליו לאכול זאת כאשר אשתו אינה רואה. כמה צחקנו מהמרד הקטן והקורע הזה. שניצל עם קוטג'. מופרעות קולינרית במיטבה.

אם זה מה שמנחם אותך, אמרתי ברוך והנחתי יד מלאכית על שכמו השחורה.

אני נושאת את דברי אליכם מתוך המיטה בבוקר יום שישי. הילדים בונים בחוץ כלבלבים מקליקס וכל מה שאני רוצה זה לישון עד שבוע הבא. מחבקת וירטואלית כל אחד שהיה שם אתמול באהבה גדולה, חרדים זועמים כאנוסים רדופים וגם את עצמי, באותה אהבה ובעיקר בהמון רחמים עצמיים, כי למי יש כוח עכשיו לקום ולבשל ירכיים של תרנגולות מתות?

עוד מעט אלך הלוך וכשול אל המטבח ואדליק לי מוזיקה מנחמת ומדירת כאב, סטייל פרוזאק, והילדים ישירו איתי בקולות רכים ומצחיקים:

אל תלכי

במורד של מסדרון אינסופי

כל הדלתות

מובילות לחדר אחד

ואני אנשק את הפדחות המעצבנות שלהם ואינחם. אהיה כמו אלוהים שתמיד סלח לבני ישראל, עוד בהיותם בתוך הים בחרבה. ונתן לבני האדם שכל להמציא את בובספוג שאומר: "כה עייף, כה רעב, אבל חייב לחכות לצעצוע!"

וגם אומר: "כל כך הרבה זמן חיכיתי לזה, ואתה – שברת!"

(אני מכורה לסדרה הזו, באמת באמת, לפעמים היא קורעת לב ממש).

סיפורו של פוטון

יש יהודי, שכל החיים הפוטון שלו רודף אחריו.

הוא כבר לא תכול ויפה. היהודי נימנם עליו, שיהק עליו, ישב עליו וקרא מזמורי תהלים. הוא כבר ראה בעיניו הרבה נדודים וקירות מתקלפים ופקלאות.

ובכל זאת, הוא הולך באמונה עיוורת וברגליים מתפוררות אחרי היהודי.

אם תעברו ברחוב יפו בירושלים אולי תראו אותו.

כפוף, מצחו מרושת שרעפים.

והפוטון שלו, כמו תמיד,

אחריו...

תודה לאריה לופיאן, שסיפר לי על היהודי הזה.