"את נראית טוב", אני אומרת לה.
"אוי", היא עונה תוך עיקום פרצוף נגעל (שעליו סבתי הייתה אומרת: זהירות, זה יתקע) ומיד מוסיפה: "את לא יודעת איך השמנתי. זה נורא!" ואני בכוונה כותבת "אומרת". כי תמיד היא מגיבה ככה. והאמת ש'היא' זו לא אישה ספציפית, זה הרבה נשים. הרבה מאוד מאיתנו מגיבות ככה למחמאות על איך שאנחנו נראות.
כמעט תמיד כשמישהו אומר לנו משהו על המראה שלנו, אנחנו מגיבות במסירת מידע על הניידות המשקלית שלנו, שבכלל אין לה יד ורגל כחושה עם להיראות טוב.
אני גיליתי שאני נראית הכי טוב דווקא כשאני לא מרגישה טוב עם עצמי. כי דווקא כשאני יודעת שאינני בשיאי, אני מתלבטת ומודדת ארבעה זוגות מכנסיים, ודווקא אז אני מקפידה על איפור עיניים כדי שיתרכזו בכחול היפה שלהן ולא יביטו לשום מקום אחר (כמו חלילה על הישבן).
המחמאה הכי גדולה שאנחנו יכולות להגיד לחברה זה: "רזית".
והיא, לפי הקוד הבלתי כתוב שבינינו הנשים, חייבת להגיד: "מה פתאום?! עליתי נורא. אני פרה" (ולא חלילה להגיד: "תודה, אני באמת מרגישה נפלא").
וכל פעם שאומרים לידי את המילה פרה ובכל פעם שנושא הפרעות האכילה עולה לדיון כמו השבוע, אני נזכרת באישה שיצרה איתי קשר וביקשה שאפגש איתה. היא רצתה שידעו, שיתחילו לדבר על זה.
ופגשתי אישה יפה, מטופחת, אמא לילדים בגיל תיכון, עם מעט מאוד גוף ומבט מאוד עייף ועצוב בעיניים.
תסבירי לי, ביקשתי, כי קצת קשה להבין את זה.
"לפני שבאת", היא אמרה. "הייתי נורא חלשה, אז אכלתי כף גלידה. עכשיו אני מרגישה שמנה. זה תקוע לי בגרון ככה שעד מחר אני לא אהיה מסוגלת לגעת בכלום. לא אכניס כלום. רק מים".
השעה הייתה עשר בבוקר.
היא הייתה 42 קילו. היו תקופות שהיא הייתה גם פחות.
את יודעת שאת נורא רזה? שאלתי.
"כן", היא אמרה. "אבל כשאני מסתכלת במראה אני רואה פרה".
הרבה פעמים חזרה בשיחה המילה פרה אפילו שבעיניי היא נראתה יותר כמו עלה.
עלה נידף.
"אף אחד לא מבין", היא אמרה. "אישה מבוגרת, אמא לילדים, שיודעת שצריך לאכול, אבל לא מסוגלת. כולם כועסים עלי, והם לא מבנים שאני חולה. אנורקסיה זה לא מחלה רק של צעירות, יש את זה להרבה נשים מבוגרות".
הפער הזה, בין ההבנה שלה, לבין חוסר היכולת להכניס אוכל לפה, היא בלתי נתפסת. והיא נורא כואבת. אישה בת 48, שרואים לה את העצמות, והיא רואה במראה פרה.
בשבוע שעבר הייתי בשבוע האופנה, וראיתי שם הרבה עצמות מהלכות עם מבט מת בעיניים.
אנחנו יכולות להאשים את אנשי עולם האופנה, אנחנו יכולות להאשים את אנשי הפרסום, אבל אנחנו גם צריכות להישיר מבט אמיתי לתוך המראה, ולענות לעצמנו בכנות על השאלה מה אנחנו חושבות על הגוף שלנו? מה יותר מחמיא לנו, כשאומרים: "רזית" או כשאומרים: "את נראית טוב"?
אז לפני שאנחנו צועקות גוועלד על הנערות שחולות באנורקסיה, ועל העולם הנורא המקיף אותן, בואו נזכור שגם אנחנו שותפות לטירוף הזה.
ואנחנו צריכות להתחיל לדבר אחרת. ובעיקר לחשוב אחרת.
כי את נראית נפלא.
לפרטים נוספים היכנסו לקהילת הפרעות אכילה .
