כמעט תשע בערב, לא תאמינו מאיפה אני כותבת את הפוסט הזה. מהמשרד. חזרתי לעבוד. אני מתחילה לערוך באתר האינטרנט של עיתון לאישה ויש בזה התרגשות גדולה, אבל כרגע אני מרגישה בעיקר בהלה. תשע בערב! ואני כאן! מה יהא על הילדים?
שועטת במסדרון מהמשרד למעלית, חושך בחוץ. מוזר
כמובן, זה לא אמור להיות ככה תמיד. אני בעצם בתקופת ביניים עכשיו בין העורכת שאני מחליפה לבין כניסה מלאה שלי לתפקיד. הילדים בחופש ובן הזוג רוב הזמן בנסיעות, כך שאני מנצלת יום שבו הוא כן נמצא בערב פלוס הסבתות (פרס ישראל לסבתות!) ששמרו במשך היום כדי לארגן יום עבודה ארוך. אז זה לא אמור להיות ככה כל הזמן. בספטמבר הכל לכאורה יסתדר, משפחתון עד טרום חובה ואמא עובדת באהבה. אבל בינתיים זה יוצא יותר ימים ארוכים ויוקדים של נקיפות מצפון ורצון להספיק הכל.
חילזון + צב = תקתוק בעבודה
רק עכשיו יצאה מכאן עורכת שעזרה לי להשתלט על העניינים הטכניים. היא צעירה ללא משפחה, בדיוק כמו שאני הייתי עד לפני שתי דקות. מבחינתה זה טיפה מבאס לעבוד עד שמונה וחצי, נכון, אבל לא נורא. עדיין יש ערב שלם להיפגש עם חברות לדרינק ומחר בבוקר לא חייבים להתעורר לפני תשע. הכל פתוח וגמיש כנערת גומי.
בינתיים, אצלי: מהרגע שהגעתי אני בלחץ. דווקא בגלל שאני חדשה ולא מכירה את העבודה, הכל רחוק מלתקתק. מה זה רחוק, קחו חילזון ותושיבו עליו צב. זה הקצב שלי. העניין הוא, שבניגוד למה שהיה קודם אני מאוד מודעת לזחילה של העבודה וחיה בצורה מוחשית את מה שקורה ביקום המקביל, זה של הילדים: בשעה אחת אוכלים צהרים. בשעה ארבע קמים ממנוחה ומתחילים את פעילויות אחר הצהריים. בשבע ארוחת ערב ובשמונה מקלחת. אני מודעת לכל שלב בכל דקה, חיה בעצם שני ימים ביום אחד. בניגוד למבצעים בצומת ספרים, הפעם השניים במחיר אחד הזה לא עושה לי טוב.
ועוד עורכת קובעת איתי בטלפון: "ניפגש מחר ונשב על המערכת. אני אסביר לך הכל". חמודה. אין לי אומץ להגיד לה שאני לא יכולה להגיע מחר, אולי לשעתיים ביום שלישי בחסות בייביסיטר. זה גם בגלל שאני פחדנית וזה פתטי, אבל גם מפני שאני עדיין זוכרת איך הרגשתי אני כלפי אותן נשים בעלות משפחה: בשום אופן לא הבנתי את הטלפונים שהן מקבלות באמצע היום, שגורמות להן לעבור לדיבור איטי ותינוקי כדי להתעניין ביומו של חניך הגן. את השיחות הבהולות לקופת חולים לקבוע תור, לבן הזוג לבקש שיגבה איזה ערב ולסבתא, כמובן לסבתא. אם עשיתי שיחות מהעבודה זה היה יותר בקטע של איפה נשב בערב ולאיזה פסטיבל סרטים מעניין נזמין כרטיסים. או אולי מפגש עם אמנית קומיקס?
סבתא מתקשרת. "את עוד לא בבית?" היא שואלת בפליאה. "קודם, כשהחזרנו את הילדים הם הופתעו שלא היית בבית. כשאבא שלהם חזר הביתה הוא הופתע שלא היית בבית. דיברתי עם בנימין נתניהו, ברק אובמה ודפני ליף. הם הופתעו שלא היית בבית".
אללי. יש גם דברים נפלאים בחזרה לעבודה. מגוון של אנשים, תחומי עניין, חצי משרד שלי! זה מלהיב. אבל עכשיו, תשע ורבע בערב, מי יכול לחשוב על זה. כשאחזור הביתה הילדים כבר יישנו ויהיה לי מוזר כל כך שהם עברו יום בלעדי. מחר אהיה איתם ולעורכת שלי יהיה מוזר כל כך שאני לא איתה. אלא אם כן אני כן אהיה איתה כי ינעלו אותי פה.
הגבתם לפוסט? מוזמנים לחזור ולבדוק אם כתבתי בחזרה.
