שירה, בחורה נאה בשנות העשרים המאוחרות התרווחה בכורסא והתייפחה עד כלות הנשמה. אצילית ונמרצת כמו סייחה פראית הופיעה חנוטה בלבוש חושפני ומדוגמת להפליא. שירה הייתה פלרטטנית סידרתית. גברים רבים נעתרו לה ונפרדו ממנה בשברון לב.

אהבתה האחרונה החזיקה מעמד חודש. אותו בחור נטש אותה לאחר שהתנשקה בשירותים של המועדון עם בחור אחר. כמו בפעמים הקודמות, היא התנצלה שהייתה שתויה ונשבעה בכל היקר לה שלא התכוונה כלל לפגוע בו. ואז, אותו הגבר הטיח בפניה שהזהירו אותו מפניה, שהיא סתם "שרלילה". תחושת העלבון התערבבה עם רגשות של מודעות לקשיים במערכות יחסים. בעגה המקצועית אנו מכנים את בעלי הנטיות לרגשנות פרובוקטיביות ופתייניות מופרזת בשם: הפרעת אישיות היסטרית.

הכתבות הקודמות בסדרה:

הסימנים

הפרעה זו מתאפיינת בהזדקקות נואשת לתשומת לב. בנוסף לצורך להרשים בולטת גם התנהגות אגוצנטרית רגשנית ופתיינית, שנוטה לחלק מחמאות ללא כל כיסוי ממשי. הצורך בכיבוש כפייתי של לבבות חדשים מקדש בגידות, מניפולציות ופרובוקציות. גברים אלו המכונים דון ג'ואנים ונשים המכונות "שרלילות" אינם מסוגלים לאהוב או ליהנות מיחסי מין. בגלל נטייתם הרגשנית לצבוע כל חוויה פעוטה באופן דרמטי וגלובלי, תוך התעלמות מהפרטים, בגלל התנהגותם ההפכפכה והילדותית, הם מעוררים את הרושם של "טיפוסים היסטריים".

הסיבות

השם "היסטריה",(hystera) נגזר מהמילה היוונית רחם. אבי אבות הרפואה היפוקרטס תיאר כך נשים רגשניות, בגלל שמקור רגישותן נעוץ בתפקוד לקוי של הרחם. הפסיכואנליזה חשבה שהמקור הרגשי לחיפוש קדחתני אחר קורבן לפיתוי בעוצמה מוגזמת נעוץ בתסביך האדיפלי.

לשיטתו של פרויד, הדחף המיני המקורי שייך לסקרנות שמתעוררת בערך בגיל שלוש. ילדים שנמצאים בשלב האדיפלי אינם אומרים שהן רוצים לקיים יחסי מין, אלא מביעים משאלה לנישואים עם ההורה בן המין השני. במשך הזמן לומד הילד כי חלומו אינו בר מימוש וסיומו של הקונפליקט מסתיים עם הזדהות עם ההורה בן אותו המין. בהתפתחות תקינה נהדפת הערגה הרומנטית ומתפתחת זיקה רומנטית כלפי בן זוג.

הפסיכואנליטקאי כריסופר בולאס טוען שההיסטרים ממשיכים כל חייהם לחפש אחר איחוד מסוג לא מיני עם דמות האב או האם. ולכן בהתפתחות פתולוגית יש ערגה בלתי פוסקת אל העבר, שמתבטאת בהחלפה תזזיתית של בני זוג. ההיסטרי מקיים יחסי מין מתוך ניתוק מסויים כי הכמיהה הלא מודעת לאבא מעוררת גם תחושת אשמה.

שירה זוכרת שמגיל צעיר כינו אותה "הילדה של אבא". היא הייתה ילדה טובה וצייתנית לאם שלקתה בדיכאון ומגיל רך שירה תפסה את מקומה באירועים חברתיים. אביה, שלא היה מאושר במערכת היחסים עם אמא שלה, נתן לה פתח לתפוס את המקום שלה כמי שמספקת את הצרכים הנפשיים שלו באישה חיונית, חיננית ומלאת תשוקה.

"בשמלה אדומה ושתי צמות" הייתה מלווה את אביה בנאמנות ופלרטטנות, כשהיא מדמיינת שהיא תופסת את מקומה של האם בחיי המציאות. בגלל הקשיים של האם היא פיתחה תלות גבוהה באביה והערצה ללא סייג כלפיו. במהלך השיחות מתברר שב"משולש הכוחות", המשפחה הייתה בתחרות גלויה וסמויה על מקומה עם האמא שלה. בכל דיון משפחתי שעלה התחרו שירה ואימה על ליבו של אביה. כל החלטה שהתקבלה מצדו קיבלה מצדן אופי של ניצחון / כניעה בהתאם להכרעה.

באופן הזה כשבגרה שחזרה את הערגה הקמאית ב"משולשים רומנטיים" - התאהבות בגברים תפוסים או בלתי הולמים בעליל ובגידה בקשרים קיימים. היא העבירה את הערגה שלה למטפלים, לבוסים ובתמצית, לכל הגברים שהם אסורים בצורה כזו או אחרת. מסעות הכיבוש הסוערים הללו לוו בתחושה כבדה של ריקנות.

בכל פעם השתדלה להסוות את האופי שלה כדי להתאים את עצמה למושא אהבתה. בכל פעם שהקשר נכשל היא פירשה זאת כחוסר מזל. כשהעמיקה תחושת הבדידות בשל צבר של מערכות רומנטיות שכשלו היא פנתה לטיפול. חלק מן הנשים או הגברים היו בילדותן קורבנות לגילוי עריות. מאז, דרך מסעות הפיתוי הן מנסות לשחזר את הטראומה שחוו ככניעה מעמדת שליטה במצב. ברוב המקרים אנו מקבלים ילדים שהפכו ל"בני זוג" בשל מערכות יחסים אינטימיות במיוחד, במקום שהיו בו חיי נישואין כושלים.

הטיפול

שירה, בדומה למטופלים כמותה, נקשרה אלי במהירות ותפשה אותי כיעילה כבר מלכתחילה. בדומה אליה, פציינטים הסטריים מצפים שהמטפל יבין אותם באופן מיידי ולא מילולי, בדיוק כפי שהבינו אותם בילדותם. למעשה, רק בטיפול הם מבינים לראשונה שמפחי הנפש בתחום הרומנטי מבוססים על הפרעה נפשית עמוקה. בנימה דרמטית במיוחד הם מתארים רגשות עזים של דיכאון או חרדה שקשורים לאכזבה מהפרטנר הנוכחי.

הרבה לפני שפירשתי לה את הקשר בין העבר לבין ריבוי הפרטנרים בהווה, ביקשתי לפרק את התיאורים הססגוניים לפרטים יבשים. מטופלים היסטריים חווים לעיתים קרובות תמונות ופנטזיות חיות, אבל מתקשים לתרגם אותם למילים ללא סיוע מהמטפל. הגישה הזו אפשרה לשירה להתחיל להתייחס למציאות יותר לעומק וברצינות.

כך למשל "במקום ראיתי אותו בבר וישר נדלקתי עליו" היא נשאלה מה מצא חן בעיניה באותו הבחור? האם הייתה בקונפליקט עם החבר שליווה אותה? האם היא מפיקה עונג במיוחד כאשר מדובר ב"יחסים אסורים"? כל השאלות הללו עזרו לה לחבר בין רגשות לבין מעשים. "תשאול" טרחני כזה מפחית את הנטייה ההיסטרית לסחרור רגשני בכל הגילאים. היכולת להתייחס לפרטים מחזקת את היכולת שלו לשלוט בפרטים. ככל שהאחיזה משתפרת כך מתפוגגת תחושת הקורבניות הטיפוסית.

במהלך הטיפול שירה התוודעה לכך שההפקרות הייתה חלק מהמאווים האסורים שחשה כלפי אביה. את התאווה הבלתי מרוסנת החליפה מודעות לזיכרונות ילדות, כאלו שהיה לה קשה להודות בהם בפני עצמה. כך בהדרגה ניסתה לסגל לעצמה דפוסי התנהגות אחרים. היא ניסתה לדלות פרטים על מערכת היחסים שלי עם בעלי.

ככל שהמטופל מסוגל יותר טוב להזדהות עם רגשות, עמדות ואידיאות כך משתפרת תחושת העצמי שלו באינטראקציה עם הסביבה, במקום תחושה של קורבניות פסיבית. כך המטפלים מסייעים למטופלים שלהם לשים במילים מחשבות ורגשות. כאשר מופיעים מחשבות ורגשות מאיימים, המטופלים ההיסטריים מבקשים לדעת הכול אודות חיי המטפל. הם מאוד סוגסטיבילים ויכולים לאמץ חלק גדול ממה שהמטפל מספר להם על חייו כדי שהמטפל יחבב אותם ועל ידי כך להימנע מלהתחבר עם רגשותיהם עצמם.

צריך להימנע מלייעץ למטופלים כאלו כדי שהם ילמדו שיש להם מספיק משאבים עצמיים. מטופלים בתרפיה ארוכת טווח ימצאו שהתהליך של מודיפקציה של הסגנון הקוגניטיבי מוביל גם למודיפיקציה ביחסי אובייקט. כשהם מתחילים להתייחס לעצמם ולאחרים לפי פרטים, הם לומדים דפוסים חדשים כיצד לעבד מערכות יחסים.

במקום להתייחס לעצמם כקורבנות של אחרים הם מתחילים להבין כיצד הם מנציחים דפוסי התייחסות לאחרים. הם מתחילים לפתח יכולת להשוות את העובדות של מצבים פנימיים עם סיטואציות חיצוניות. באופן אולטימטיבי, הדימוי העצמי של הילד הפסיבי מתחלף בייצוג בוגר שמעורבת בו פעילות ומיניות. מעבר זה יכול לקחת שנים, בגלל שמטופלים חווים את שינוי הסגנון הקוגניטיבי כאיום על הזהות שלהם. במערכת היחסים הטיפול חובה לעבוד על ההעברה. כל הבעיות שהמטופל חווה בחוץ יעלו בהעברה. המטפל צריך להיזהר שלא להיכשל בהעברה אירוטית.