את הטיפול הזוגי הראשון שעשו פלורנס (43) מטפלת במיקרו-פיגמנטציה, ונעם שליט (44) בעלים של "טופ סקיור", חברת אבטחת אישים, שניהם מתל אביב, מכנה נעם "אקמול לחולה סופני". כשהבינו את זה, שנה וחצי מאוחר יותר, הם הלכו שוב לטיפול, הפעם כדי ללמוד איך להיפרד. הכלים שקיבלו בעקבות תרחישים אופציונליים שהעלו בחדר המטפלת, הצילו אותם ממש ברגע האמת כששלושת ילדיהם, בת (14), בן (11) ובן (8) לקחו קשה את פרידתם המפתיעה.
אחרי שלוש עשרה שנות נישואים וכמעט שנתיים של פרידה הם מודים ששיתוף הפעולה ביניהם, השקיפות והדבקות להאמין שאתה נפרד מחבר ולא מאויב, הם הסיבה למניין נזקים קטן במיוחד. כמו שנעם סיכם: "צלקות אנחנו עושים לילדים לאורך כל הדרך. העניין הוא איך לטשטש אותן".
הסיפורים הקודמים בסדרה:
- רתם ויאיר: "אני חושבת שאני אוהבת נשים" דלית ואבי: "הגירושים נפלו עלי כמו פצצה"
- ענת וגוסטב: "התגרשנו כדי להישאר חברים"
- ורדה ואיציק: "הוא הגרוש הכי נפלא בעולם"
סימנים שקדמו לפרידה?
פלורנס: זה התחיל שנתיים לפני הפרידה. גרנו במושב באזור השרון. כבר אז הרגשתי שמשהו השתנה. הרגשתי מאוד עצבנית כלפיו. כל האופרציה בבית סבבה סביב הילדים. לא רבנו, אבל גם לא דיברנו. שמרנו דברים בבטן. בכל פעם כשאחד מאיתנו כבר הציע לצאת, השני היה אומר 'לא'. שקענו כל אחד בקריירה של עצמו והילדים היו באמצע. היום אני יודעת שזו היתה סוג של בריחה. עד שיום אחד הרגשתי שאני כבר לא יכולה יותר ואמרתי לו שאני חושבת שאני אוהבת אותו פחות. זה היה הטריגר שלי, שגרם לי להבין שצריך שינוי, לצאת מהמצב.
התחלנו ללכת כל אחד בנפרד לטיפול פסיכולוגי ובערב, לאט לאט, מצאנו את עצמנו מדברים על זה ומשתפים אחד את השני. זו היתה כאילו סוג של קירבה. ואז החלטנו לעבור לתל אביב. הרגשתי שהבועה במושב חונקת אותי. המעבר העסיק אותנו. דאגנו שהילדים ייקלטו ויסתגלו למסגרות החדשות, אבל כשהתקופה הזו עברה וחזרנו שוב לשגרה, הקצר בינינו חזר גם. הרגשתי שאני לא יכולה להמשיך ולשכנע את עצמי שהכול בסדר, להתעורר בעוד עשרים שנה ולהרגיש שפיספסתי. לא יכולתי לחיות בחוסר כנות עם עצמי ועם נעם, כי לפני שהוא בעל הוא קודם כל חבר וזה לא פייר לעשות את זה לחבר. אמרתי לנעם שאני רוצה שניפרד. הפעם הוא איכשהו היה מוכן לזה, אבל בכל זאת, הישירות שבה אמרתי את זה הפתיעה אותו.
נעם: אצלי לא היו רמזים. יום אחד פלורנס באה ואמרה לי שהיא לא אוהבת אותי יותר. באותו רגע הרגשתי כאילו מישהו מנחית עלי פטיש במשקל חמישה קילו על הראש. ואז הייתה הטבה במצב שנה וחצי, למרות זאת באיזה מקום ידעתי שזה יחזור. אחרי הפעם השניה שהיא ביקשה להיפרד, הבנתי בדיעבד שאותו אקמול שנתנו לזה שנה וחצי לפני הפרידה, היה מקביל לאקמול שניתן לחולה סופני.
יום אחרי ההחלטה
נעם: ואז אמרתי לה בואי נעשה את זה יפה כי איתי לא תריבי. הלכנו ליועצת זוגית שתעזור לנו לפרק את החבילה ולא לתקן אותה. היא שאלה אם אנחנו בטוחים בהחלטה, אמרנו 'כן' ורק אז היא ציידה אותנו בכלים איך להתמודד אחד עם השני ואיך לשתף את הילדים בהחלטה.
פלורנס: במשך שלושה חודשים המשכנו לגור יחד כשפעם בשבוע נפגשנו איתה ואת מה שהיה לנו להגיד אחד לשני, אמרנו באמצעותה. התקשורת זרמה עד כדי כך שפיתחנו הומור שלנו בקשר לכל הסיטואציה.
שיתוף הילדים
פלורנס: קבענו לעשות ארוחת ערב משפחתית בבית. בזמן הארוחה אמרנו להם שאנחנו רוצים להגיד להם משהו. הבכורה מיד הרגישה והתחילה לבכות. היא הגיבה מאוד קשה. סער בכה מיד אחריה ורום שראה את שניהם בוכים התחיל לבכות גם. התגובה הראשונה שלהם היתה "אבל אתם לא מתגרשים". היה חשוב להם לעשות את ההפרדה כי זה פחות מאיים, אז הבטחנו להם שבשלב הזה אנחנו רק נפרדים.
נעם: זה היה הרגע הקשה בחיי. דרמה גדולה ובכי של כולם, כולל אותי. בזכות העובדה שהיינו מוכנים לזה והיו לנו כלים, הרגשנו שאנחנו שולטים במצב. ידענו מה להגיד ואיך להגיד. הסברנו להם שהחיים ממשיכים ולא יהיה קל בהתחלה, יהיו כמה שינויים ושאנחנו נעשה את זה יחד. למחרת הלכנו איתם לבתי הספר שלהם לספר למורים.
איך הגיבה המשפחה המורחבת?
פלורנס: החלטנו לשתף את המשפחה הקרובה לפני הילדים. המשפחה שלי בצרפת ואין לי קשר איתה, אז זו הייתה רק המשפחה שלו. נעם סיפר לאחיו ואז נסענו להורים שלו.
נעם:
זה הפתיע את כולם, כי כלפי חוץ הכל היה נראה בסדר. הרי לא רבנו, פשוט לא הייתה תקשורת. יחד עם זאת, אף אחד לא ניסה להניא אותנו מזה. לא ניסה להתערב. אני חושב שזה בגלל שהיינו מאוד מגובשים ברצון כששיתפנו אחרים בהחלטה וזה הוקרן החוצה.הסכם
פלורנס: גרנו בבית שכור ושנינו החלטנו לעזוב אותו, כי הוא היה גדול ויקר. נעם עזב ראשון. בהתחלה הוא שכר דירה בהרצליה ואחר כך עבר לדירה משותפת של שנינו במרכז תל אביב. אני נשארתי באזור שבו גרנו כדי לא לנתק את הילדים שוב מהחברים שלהם, למרות שלמעשה הייתי רוצה לגור גם במרכז תל אביב. לפני חודש החלטנו לשבת יחד אצלי בבית ולערוך הסכם גירושים. זה לקח שעה וחצי. לא התווכחנו על כלום. כל הרכוש המשותף שלנו למעשה הוא לא בשבילי ולא בשבילו, אלא בשביל הילדים. החלטנו על סכום מזונות וקבענו מה נחשב כהוצאות נילוות כמו טיפולי שיניים, אחזקת נייד וכדומה ובסוף סיכמנו שאם נראה בהמשך שצריך לשנות או להוסיף דברים, נשב שוב. בסופו של דבר ערכנו בינינו הסכם גמיש שהוא רק לטובת שנינו ובמיוחד לטובת הילדים.
נעם: בעיקר חיפשנו להיות הוגנים אחד עם השני.
החברים תומכים?
נעם: רובם מופתעים. ההסכם לא סגור אז עצות אחיתופל לא חסרות. לאורך כל התקופה היו אנשים שאמרו לי "תראה, היא עוד תעשה לך ככה וככה" גם לה אמרו. לשמחתי שנינו לא הקשבנו, להיפך, בזכות זה שאנחנו ביחסים טובים סיפרנו את זה אחד לשני.
פלורנס:
אנשים רוצים לפרגן. אנשים שעברו את זה לא מאמינים שזה יכול להיות יפה. והאמת גם אנשים שלא חוו את זה. כולם מושפעים מהסביבה, מחוויה לשעבר וקשה להם לקבל את העובדה שאפשר לצאת מזה בשלום, ששני אנשים שנפרדים יכולים להשאר חברים, שאפשר להיות בקשר בלי מריבות. הם אומרים לי "חכי חכי" תהיה לו בת זוג, יהיה לך בן זוג". אם אני מספרת לחברה שלנועם צבט קצת על משהו שעשיתי, היא אומרת – "אמרתי לך". זה בסדר. יש ויכוחים גם בין אנשים נשואים.נעם: מפתיע עד כמה התקשורת שלנו כנשואים לא היתה טובה כמו שהיא עכשיו. אנחנו חברים טובים. יש לנו עסק של שלושה ילדים. אפשר לנהל אותו במלחמה ואפשר יפה - בחרנו ביפה.
ההתמודדות עם המצב החדש
נעם: כולם אמרו לי "אתה עוד תגיע למשבר' ועד היום זה עדיין לא הגיע. אם אני מנתח את זה, המשבר היה בסיבוב הראשון. הפעם זו היתה הקלה. והתחלה של דרך חדשה. מה שכן, לא היה פה גורם של בגידה בסיפור הזה, כי אז בטח היה קשה יותר לשים את האגו בצד. היתה שחיקה של המערכת.
פלורנס: כשהתחלנו את הטיפול, היה מתח ואיפוק. ואז קבענו שפעם בחודש נשב יחד על כוס קפה ונוציא את כל מה שאנחנו מרגישים. באחת הפגישות הוא אמר לי תודה על שיזמתי את הפרידה. הוא גם הרגיש ככה, אבל לא היה לו אומץ ליזום. אנחנו כל כך מונעים מפחדים. כל החיים אנחנו עושים החלטות מתוך פחד. כשאנחנו מוצאים בן זוג אנחנו פוחדים מהאפשרות להיפרד, כשאנחנו שוקעים בשגרה אנחנו פוחדים מלהתמודד איתה כל החיים וכשאנחנו מואסים בה אנחנו פוחדים ממה יהיה בלעדיה. אז הנה זה קרה והכול בסדר. לשמחתינו גם הילדים עברו את זה בסדר. הבכורה החליטה באופן חכם לשתף את החברות שלה וגילתה עוד חברות שההורים שלהן גרושים.
דברים שאנחנו עושים יחד
פלורנס: בימי שישי כשהילדים אצלי, אני הולכת איתם להורים של נעם וגם בחגים. גם באירועים של הילדים אנחנו בנוכחות מלאה. הרבה פעמים כשהוא בא לקחת אותם, הוא מחכה אצלי עד שהם יגמרו את החוגים.
איך בני זוג חדשים מתייחסים לקשר ביניכם?
פלורנס: לי יש חבר והוא מאוד מפרגן.
נעם: לי עדיין לא הייתה מישהי קבועה. מה שבטוח זה שאני לא אתן לאף אחת, לא היום ולא בעתיד, לפגוע בקשר הזה בינינו.
תובנות ממרחק של זמן
נעם: צלקות אנחנו עושים לילדים לאורך כל הדרך. העניין הוא איך לטשטש אותן. בסופו של דבר עשינו עבודה טובה. לא היתה להם ירידה - לא חברתית לא לימודית - בעקבות הפרידה. חשוב לשים את האגו בצד, להרים את הראש ולהמשיך בחיים.
פלורנס: כשהייתי ילדה ההורים שלי התגרשו והם השתמשו בנו כמו פינג פונג ביניהם. אני נשבעתי שאני לא אתחתן לעולם. כשהתחתנתי, נשבעתי שאני לא אתגרש ועכשיו כשזה לא קרה, אני נשבעת לשמור על מערכת יחסים טובה עם נעם. אני לא אשבר ולא משנה מה. אני לא רוצה שהילדים שלי יעברו את מה שאני עברתי בילדות. אני לא מאמינה שאנשים מיועדים להיות כל החיים ביחד. דברים משתנים, יש דינמיקה בזוגיות ולנו יש אחריות גדולה שבתוך כל זה הילדים ישארו בסדר.
אז נכון, לא הכול ורוד, אנחנו יכולים לריב או לכעוס אחד על השני וזה בסדר, כי יש לנו קו ואנחנו כל הזמן נמצאים עליו. אנחנו יציבים. זה מה שמקנה להם את הביטחון. הם יכולים לבכות, להתקשר תמיד גם לאבא וגם אלי ולדבר. הם לא בבועה. הרי בסופו של דבר הקשר הזה חיוני לשנינו. אם אני אקלע לאיזו מצוקה מבחינת הילדים למי אני אפנה? רק לנעם. אף בן זוג שלי או בת זוג שלו לא יבינו כמו שני ההורים הביולוגים. ההחלטות בעניינם יהיו בסופו של דבר רק של שנינו. הוא תמיד היה ויהיה שותף לזה. והכי חשוב שהילדים עצמם לא ירגישו שאנחנו עוזבים אותם. הם ידעו שלהורים שלהם מגיע להיות מאושרים עם בני זוג חדשים ויחד עם זאת, שיהיה להם את הביטחון שאנחנו תמיד יחד בשבילם.
משהו אישי:
כבר מספר שבועות אנחנו זוכים להכיר זוגות שבגילוי לב ופתיחות משתפים אותנו באחד הרגעים האינטימיים, כואבים ומפחידים בחייהם. זהו רגע בו הם מחליטים מסיבות כאלה או אחרות שהם רוצים להפרד. ופה המקום להבהיר - אנחנו לא מנסים לעודד גירושים. אנחנו מנסים לעודד אנשים שמתגרשים לעשות את זה יפה.
בדיוק כמו רבים אחרים גם הם נפגעו, כעסו וכאבו את כאב הפרידה והילדים, לא פחות מאנשים שמחליטים להילחם. הם לא טוענים שלא היו רגעים בהם הם רצו לבעוט בהכול, לפוצץ, להרוס - ההבדל היחיד שברגעים טעוני האמוציות האלה הם עשו בחירה. בחירה מודעת ושקולה בין שלום למלחמה.
והם טוענים שהרווח בבחירה שלהם הוא גדול יותר. לכן, אנחנו רואים אותם מחייכים היום. לכן הילדים רואים שני הורים שמכבדים אחד את השני - כי להפרד יפה זה השיעור הכי קשה.
בצנעה הכי גדולה אני אודה, יש פה רצון לשנות תפיסת עולם ושינוי מגיע מהפרט לחברה ולא ההפך. כל אחד ואחת מהזוגות האלה הם שותפים לשינוי הזה. ואם בזכות זה הצלחנו לגרום אפילו רק לזוג אחד בלבד שנמצא בתהליך גירושים לבחור בדרך של שלום - דיינו.
