על תקן אורחת, יב"גית לשנה אחת בלבד, בהיתי בהם בפליאה. מה עובר עליכם? לא שאלתי. למה אתם משלמים מחיר כפול ואפילו משולש מפני שהגעגועים עושים בכם שפטים? אם אתם מוכנים להקריב משכורת חודשית כדי למלא את המצברים באוויר של ארץ הקודש, אז לא יותר פשוט לחזור הביתה?
אבל שתקתי. יב"גית לשנה חייבת להחריש.
"כיף לך", אמרו לי יב"גיות ותיקות, כאלו שנשבעות לחזור למולדת אחרי הברית/בר-מצווה/סוויט סיקסטין.
למה כיף? תהיתי.
"מה זאת אומרת?" הן החליפו ביניהן מבטים עצבניים. "את נוסעת ארצה!"
נכון, טענתי, גם אתן יכולות לטוס ארצה. מצדי, אל תטוסו לחופשה חפוזה, בואו לתמיד.
"טוב, נו", הן נעצו בי מבטים חמוצים. הן הבינו שאני לא מבינה, וייתכן שאף פעם לא אבין, איך אפשר לחיות עם החורים האלה, בבטן ובלב.
נו, אל תעשו לי ריגשי, ביקשתי. ובמאמץ לסלול סולחה שאלתי: מה אתן רוצות שאביא לכן מישראל?
אוהו! זו שאלה שכל יב"ג ממוצע שמח לשמוע. תמיד עדיף להיות בצד שמקבל.
"שומדבר, שומדבר", הן הצטנעו כרקפות מלאות חן. "באמריקה יש הכל. שומדבר לא חסר".
אבל אני לא אחזור בידיים ריקות, עמדתי על זכותי להפגין את שרידי ורשה שנצרבו אצלי בדי-אן-איי. במקום לקנות מתנות שלא ישמחו אתכן תגידו מה ישמח אתכן באמת.
ברגע שהמשפט הזה יצא לי מהפה הרגשתי שאני עפה לאחור. לפני כמעט 30 שנה, בעיצומה של מלחמת לבנון הראשונה, עמדתי עם אהוב לבי מתחת לחופה ושבועיים לאחר מכן טסנו למיניאפוליס, מינסוטה. תת-התמחות, קראו לזה. עניין של שנתיים, מקסימום שלוש.
והתת הזאת נמשכה עשר שנים עד שהצבתי קו אדום - בתי הבכורה, אמריקנית מבטן ומלידה, תתחיל את כיתה א' בארץ כחול-לבן.
באותן עשר שנים ארוכות (חמותי הבולגריה, עליה השלום, תמיד אמרה ש"השנים חולפות מהר, הדקות עוברות לאט, לאט, לאט". בלאדינו זה נשמע יותר טוב) טיפחתי רשימה קבועה. שלושה דברים ביקשתי מכל מי שנסע ארצה: שוקולד השחר, שקדי מרק וסמרטוט ריצפה.
"שוקולד השחר כבר יש כאן", מעדכנות אותי היב"גיות נוסח 2012. "מזמן. גם שקדי מרק יש בשפע. ישר מהמפעל".
אז זה הדבר היחיד שחסר באמריקע? גיחכתי. סמרטוט ריצפה?
"כן!" הן דיקלמו פה אחד.
האמת? הבנתי אותן. במשך עשר שנים כיבדתי את הריצפה עם ספוג עב חוטים וחלמתי על סמרטוט גזעי שאפשר לסחוט אותו חזק ולהוציא עליו את הקריזה ולסרס לו את הצורה.
בתום שבוע משכר בארץ ישראל, כשחופשת חנוכה הסתיימה בתיאום מושלם עם חופשת חג המולד, נצפו אלפי יב"גים בתור לביקורת הדרכונים. גם אני עמדתי שם, שפופה, שמוטת מקור. ציפור פצועה שחוזרת לארץ הקור. ובמזוודות שלי, כמו אלה של אלפי ישראלים אחרים, שכנו ברוב כבוד והדר המתנות. סמרטוטים כשרים למהדרין. בערימות. יש לכולן, אין צורך לדחוף.
הם יעילים לרצפות. לא מספיק עבים בשביל הדמעות.
