לא שמפלס הגעגועים ירד, אבל אני חוששת להרגיז אותה או לצער אותה או שניהם כאחד. וכשסבתא-של-יולי שואלת "נו, אין משהו חדש? המצלמה נשברה?" את עצמי אני שואלת ממי וממה אני פוחדת. והתשובה לא נעימה לאוזני ולא ערבה לאוזני. אבל כדי להבין אותה צריך לראות את התמונה הרחבה.
ישראלים ששוהים מעבר לים כבר הרבה הרבה זמן (באופן זמני, כמובן, עד לבר מצווה של התינוק שלפני יומיים עבר ברית מילה) מאמצים באיזשהו שלב את מנהג המקום. אין ברירה. ובידיהם הבחירה. אלה שבחרו ללכת במסלול הראשון מרימים בגאווה את דגל אזרחי העולם. קובי הופך לג'ק, אבי – לאייב, העולל שנולד עם אזרחות מקומית זוכה מיד בשם אינטרנשיונאלי כמו ג'וי (בלי קשר לדוד שמחה) ותום וילדיהם נשלחים לבתי הספר הרגילים, הציבוריים, בנימוק של "אז מה אם יהיו קצת פחות יהודים? העיקר שיהיו בני אדם".
מעמדת האורחת לרגע אני קצת מרחמת עליהם. איך עדיין לא הבינו שאפשר להוציא את העברית מהלקסיקון, אבל אי אפשר להוציא את הישראליות ממחזור הדם? כמה שנים יעברו עד שגם הם יפנימו שתחושת הישראליות תוסיף לרדוף אותם בכל מקום על פני האדמה?
במסלול המנוגד עומדים אלה שדווקא בתקופת שהותם בגולה מתחברים לשורשיהם היהודיים ושוברים תוכנית חיסכון כדי לרשום את הילד לסאנדיי סקול שבו ילמד קצת עברית, קצת על החגים ובעיקר ישנא את המורים מירושלים שבאשמתם נאסר עליו לישון ביום ראשון עד הצהריים.
גם עליהם קצת כואב לי הלב. הרי בגבעתיים השבת עומדת באוויר, ואף מי שנמנע מהדלקת נרות במזיד ובמכוון מריח את השבת.
לקצה השני של הסקאלה נדחפים הישראלים שהגיעו לזמן קצר וקצוב, כמונו, אשר במהלכו הם מנסים לבלוע את היבשת כולה. ברור שהם לא מאמינים בסנטה, אבל אם הם כבר התגלגלו עד ללינקולן סנטר אז הם לא ילכו לראות את עץ האשוח הענקי של הנשיא אובמה? הרי זו חוויה. ואם הם כבר עומדים למרגלות עץ האשוח המרהיב, על שלל אורותיו הבוהקים, הם לא ינציחו את הקטן בזרועותיו של קשיש שהלוואי ואתבדה, אך הוא נראה כמו פדופיל במיל? הרי המראה הזה לא יהווה חלק מהנוף שלהם בשנה הבאה.
וכך אני מוצאת את עצמי מתבלבלת – ומבלבלת את הילדה. "לא, יולי", משיבה לה בנועם. "אנחנו לא נכניס הביתה אשוח מפני שאנחנו חוגגים את חנוכה". ומיד פוצחת בנר-לי-דקיק עם באנו-חושך-לגרש את הקלוריות של הלביבה.
אבל לבת התשע יש אוזניים משלה. אין לאן לברוח ואין דרך להתחבא. היא כבר חטפה הרעלת ג'ינגל-בלז. הם מדנדנים בכל פינה. היא מוכנה להכריז מתחת לכל עץ רענן שבשבילה, חג המולד הוא רק חגיגת קניות גדולה, העיקר שארשה לה לשבת על המזחלת האדומה. ובתמימות שעדיין לא אבדה היא מביאה לדוגמה את השכנה. כיף לה. הוריה – כריסטין ודיוויד – חוגגים כריסמסקה, תולים מגן דוד על ענפי הפלסטיק וסנטה קלאוס שלהם לא חובש כובע עם פונפון, אלא כיפה.
רק לה יש אמא רעה, מקוננת הילדה. אמא שלא מרשה לה להכין רשימת קניות לסנטה ואוסרת עליה לשבת על ברכיו.
"לא נכון", אני מתגוננת. "את זוכרת שצילמתי אותך בקניון, עם העץ המדהים שקושט בתפוחים שנצצו כמו כוכבים?"
"בטח, בטח", היא מהמהמת להנאתה. "מרוב נצנוצים לא ראו שומדבר".
מצוין, אני מתלהבת. זו התמונה שאשלח לאמא שלי, שפעם ראתה אצל אחד מנכדיה פיגי בנק (קופת חיסכון) דמוית חזיר וכמעט השתבצה.
אבל סבתא עליזה מקבלת את התמונות במייל ומחמיצה פנים. "מה זה?" היא תוהה. "יש כאן חושך עם המון אורות".
"מאחורי החושך", אני מפרשת לה. "היתה ילדה". ועם כל יום שנסגר אני רושמת לעצמי עוד נקודה. גם היום עמדנו בפרץ. גם היום לא נסחפנו לחגיגת הגויים. ועוד מעט יסתיים הפסטיבל. אחד-אפס לטובתנו. הייתי מעטים מול רבים ולמכבים הידד.
תשע בלילה. מינוס חמש עשרה. קור ועלטה. אני כבר במיטה ופתאום, מתוך הרפיון של סוף היום, מבליחה סירנה. ועוד אחת. שלוש ניידות משטרה מפלחות את הדממה. גנבים? ליסטים? שודדי חנוכיות? שריפה? ברגליים יחפות אני רצה לחלון ובדמיוני ההיסטרי מחפשת את הכפתור של גלגל"צ.
יולי ואבא שלה הקדימו אותי. הם רצו לרחוב. עם מצלמה.
"אל תשאלי", היא מדווחת בשובה משדה הקרב, "סנטה בא לביקור בית! השוטרים עשו לו טיול מאורגן בשכונה!"
"והצטלמת איתו?" אני חוקרת ומופתעת להיווכח שהאוזניים שלי מייחלות לתשובה חיובית. הרי אני לא שואפת למנוע מבתי את ההתחככות הרגעית באווירת החג. אני רק מסרבת לתת לזה יד. אם מישהו אחר היה מצלם אותה, ודואג לכך שבאלבומה תשכון לבטח גם מזכרת מחג המולד, זה היה יותר מנחמד.
"לא", היא מגחכת. "הוא סתם איש, סתם, אבל תראי", היא מנופפת במגף הבד. "סנטה שלח לך סופגנייה".
