את הרומן שלי עם פסיפס התחלתי בזכות שולחן מוזאיקה שהיה בחצר המשפחה במשך העשור האחרון, חשוף לפגעי הזמן. העץ קצת נרקב והאבנים החלו להתפרק, אז החלטתי לעשות מעשה ולטפל בו לעת זיקנה. הודעתי בקבוצת הסדנאות בפייסבוק שאני מחפשת סדנת פסיפס, וכך - ובהסכמה גורפת של המשתתפים - הגעתי לסדנה של עדנה שגב.
השולחן המשפחתי מגיע לטיפול בסדנה של שגב. צריך לשחזר חתיכות שנפלו
עדנה שגב על עמדת הרובה אצלה בסטודיו בגבעתיים. צילומים: מיכל ויטל אשרת
משתתפות החוג בפעולה, מבעד להמון שברי קרמיקה. הרבה מחומרי העבודה - צלחות, כוסות ואריחים - מגיעים לכאן כשאריות פסולות ממפעלים או חנויות עיצוב
במפגש עם שגב הוחלט שהשולחן יישאר לקבלת טיפול, ואני אשאר לסדנה. כבר בביקור הראשון התחבב עלי הקונספט: קבוצת אנשים שנפגשת באופן קבוע פעם בשבוע לשם עבודת היד, אך בין האבנים ושברי הקרמיקות נרקמים יחסים, מתהוות שיחות והשפעות הדדיות. לאחר היכרות קצרה התחלתי במלאכה. שגב נתנה לי לוח עץ (להלן מצע), שיכול לשמש בעתיד כתמונה, או כמעמד. היא הסבירה שיש שבלונות לבחירה, אבל כמובן שהעדפתי למצוא דימוי מעולמי הפנימי ולא להעתיק משהו קיים (כאלה הם מעצבים). אלא שלא היה לי רעיון, ועדנה הציעה שאגש ואפתח כמה ספרי פסיפס, ומשם זה יגיע. פתחתי ואכן הגיע רעיון, אמנם לא מתוך ספר: פתאום ראיתי אל מול עיני מגן דוד, וכשניסיתי לדייק לעצמי את הדימוי בקונטקסט של הפסיפס, הבנתי שאני שואבת השראה מעבודותיו של לובקה לב (כתבתי עליו כאן). רציתי לעצב אותו כך שמבחינת הצבעוניות צורת מגן הדוד תלך ותיבלע ברקע, ורציתי לעשות שימוש בצורות מלבניות צרות, שהזכירו לי את חתיכות העץ בעבודה של לב. עכשיו אפשר להתחיל!
מתחילים. מציירים דימוי שרוצים, או בוחרים דימוי קיים מהשבלונות שבסטודיו
מכשיר שחותך מרובעי קרמיקה למלבנים קטנים יותר, כדי שיהיה קל יותר לחתוך אותם עם הקאטר (בתמונה למטה)
שגב מדגימה לי איך חותכים עם הקאטר. מחזיקים את המלבן לרוחבו ונכנסים עם הלהב כמה מילימטרים לרוחב הקרמיקה
קיבלתי מצע, בחרתי קרמיקות בכמה צבעים והתחלתי לחתוך אותן. תוך שלוש דקות הבינותי: זה לא יתקדם מהר! עבודה איטית וסיזיפית, עשויה מהמון פריטים מאוד מאוד קטנים. בניגוד להרבה סדנאות אחרות, כאן אפשר להעביר כמה מפגשים ועשרות שעות של מלאכת יד עד שתראו את האור - התוצר שיצרתם.
אפשר להביא לסטודיו מגוון רחב של חומרי גלם זמינים. עצם העניין הוא מקצבי ההנחה, הצבע והגבהים שונים
ההודי של איריס מנדלסון, תלמידתה של שגב, בהשראת Jane Perkins
מיחדוש של גיטרה. עבודה של אביבה לנגר, גם היא תלמידה. בסטודיו קוראים לזה סוכריות: שימוש בקוביות צבעוניות שנלקחו מעשרות מוצרים שונים, כמו אריחי קרמיקה, כוסות, צלחות, קערות, עציצים וכו'
שגב מאמינה ביצירת מקורות השראה לתלמידיה. היא חושפת אותם לכל מיני תופעות הקשורות לעולם הפסיפס בעמוד הפייסבוק שלה, ומקפידה לתת קרדיט על עבודה שנעשתה בהשראתו של אמן כזה או אחר. בעודנו מדברות אני קולטת את ההודי של איריס, אחת התלמידות המתמידות של שגב. העבודה ממחדשת חומרי גלם זמינים כמו פקקי שעם, פקקי בירה (crowns), צעצועי פלסטיק ועוד. שגב מספרת שההשראה היא עבודות של הרימייקרית Jane Perkins.
נושא ההעתקות מעורר מאוד את שגב. היא מציינת שהיא רואה ברשת הרבה עבודות ללא קרדיט וזה מרתיח אותה. אני נאלצת להסכים עימה, במיוחד כשהמקורות הם שמות ידועים כמו אמן הפסיפסGary Drostle.
שברי קרמיקה בפעולה
חותכת עם הקאטר
אני חוזרת לחתיכות הקרמיקה. תחילה חותכת אותן במכונה לחיתוך, כדי להגיע לחלקים שאפשר לעבוד איתם, אחר כך ממשיכה עם הקאטר לחתיכות קטנות יותר, ולבסוף "גוזרת" בצורה מדויקת עם הצקצק, עד שאני מגיעה לחתיכות מלבניות דקות. אני נכנסת לתוך העשייה המונוטונית, שותה את הסיפורים מסביב, מחברת חתיכה אחרי חתיכה, ולאט לאט הראש נרגע. טרדות היום יום נעלמו והמשימות שהשארתי בבית נשכחו. נשארתי אני והטזארות (הקוביות הקטנות בעבודת הפסיפס). המלאכה נעשית מדיטטיבית וחוסר הסבלנות הטבוע בי מוצא שקט.
חמוד הצקצק. בעיקר עוזר לדייק את הצורה אותה מבקשים לחתוך
שגב היא בוגרת המגמה לעיצוב גרפי בויצו חיפה. היא התמחתה באריזות, עבדה מספר שנים כשכירה, ולאחר לידת בנה השני יצאה לעצמאות. סביב שנתה הארבעים כבר היה לה ברור שהיא רוצה לעבור לעיסוק אחר. במהלך השנים תמיד העשירה את עצמה במגוון קורסים עם נטייה אמנותית: אספנות, תולדות האמנות, הערכת אמנות ישראלית ועוד. את המפגש עם עולם הפסיפס עשתה דרך חוג (בדומה לחוגים שלה היום), אצל שרית פילץ גרנות. "היה מגיע יום רביעי בשלוש, הייתי עוזבת את הכל, העכבר נופל מהידיים, זה היה קדוש", היא נזכרת.
לפני כחמש שנים הודיעה פילץ כי היא סוגרת את הסדנה שלה, ועודדה את שגב לפתוח סדנה משלה. שגב צחקה ואמרה: "כשאהיה גדולה", ופילץ ענתה, "את גדולה עכשיו!". חודשיים לאחר מכן הסטודיו עמד על הרגליים. הוא החל במטבח של שגב,התרחב לחצר ולפני כשנתיים עברה למיקומה הנוכחי, בגבעתיים. היא הקימה יחד עם קולגה קבוצה סגורה שנקראת "אמני ואוהבי פסיפס בישראל", בעיקר כדי לחלוק ידע. "קהילת אמני הפסיפס ברובה מאוד מפרגנת ומאוד תומכת. בפרויקט האחרון שלי, "פסיפס על מצבה", נתקלתי בכמה אתגרים ובזכות הקבוצה צלחתי אותו בהצלחה".
Do list, של עדנה שגב. עבודה על בסיס של שידה עתיקה שנמצאה ברחוב. האבנים מעזבונה של אירה ארביטמן - סבתה של שגב
רוב עבודותיה הן מונוכרמטיות, והיא אוהבת לשלב חומרים: אבן שיש, אבן טבעית, חרוזים, זכוכית סמאלטי וזכוכית מנופחת בעבודת יד. היא משתדלת לעבוד בשיטות מסורתיות, עם אבן, פטיש וסדן.
במפגש השני שלי נשאבתי לשיחה. שאלתי את חברותי לקבוצה (יש גם מעט חברים) על החוויות שלהן ממלאכה עתיקה זו. אחת ענתה שמלאכת הפסיפס ממכרת, יש משהו בהתעסקות בפרטים מאוד קטנים לאורך זמן שגורם לרפיטטיביות להפוך למדיטציה. אחרת אמרה שיש משהו נצחי באומנות זו, מלאכת יד שקיימת אלפי שנים ותהיה לדעתה תמיד רלוונטית, בניגוד, למשל, להדבקת מפיות שהיתה מאוד טרנדית לפני כמה שנים והיום פחות.
במפגש השלישי החלטתי שהפעם אקדיש את כולי לעבודה. לאחר שעתיים של חיתוך-גזירה-הדבקה הורגשה התקדמות. באיזה שהוא שלב שמעתי איזה סוג של "וואו" מהצד, אך אני הייתי כה שקועה בחתיכות הקטנות בשלב הבהיר שלהן (שמנת, תכלת וירקרק בהיר), שהייתי צריכה להפסיק ולהתבונן בעבודה ממרחק של 2-3 מטרים. כן, עכשיו יכולתי כבר לראות לאן זה הולך.
מורחת סרמיק, חומר גס שייצור את המסגרת המתאימה לעבודה
באמצע המפגש הרביעי הצלחתי לסיים את הדבקת החתיכות, אך כדי להכין את הרובה נדרשתי לחכות למפגש הבא (צריך לתת לדבק להתייבש). בנתיים עבדתי על גימור למסגרת העבודה. אפשר להדביק גם עליה פסיפס אך אני בחרתי בשיטה אחרת, בה מורחים חומר שנקרא סרמיק (טיט אקרילי), בעזרת ספטולה(סכין מריחה). זה היה נכון יותר לעבודה ולי.
מורחת את משחת הרובה על גבי העבודה
נעזרת בקיורטה על מנת לחשוף חתיכות קרמיקה שהתחבאו תחת הרובה
מנקים את הרובה בעזרת ספוג סחוט. סמדר בפעולה
במפגש האחרון הכנתי את הרובה, ובחרתי צבע בהיר, שיתאים לצבעי העבודה שלי. ערבבתי אבקה עם מים עד שנוצר מרקם משחתי, ועיסיתי את החומר לתוך החריצים. לאחר זמן קצר ניקיתי בעזרת ספוג סחוט, ובעזרת קיורטה של רופאי שיניים ("שיננית" קוראות לה כאן בנות החוג), חשפתי אבנים שהתחבאו מתחת לרובה. לבסוף ניקיתי וצחצחתי עם סמרטוט וחומר לניקוי חלונות. לאחר כארבעה מפגשים וחצי סיימתי את עבודת הפסיפס הראשונה שלי. גאה מאוד תליתי אותה למחרת בבוקר ולאחר כבוד בפנתאון המסגרות הביתי שלנו.
עבודת הפסיפס הראשונה שלי
לימים התברר לשגב שכל התפנית בקריירה שלה היתה כנראה סגירת מעגל משפחתית. "סבתי אירה ארביטמן ז"ל התפרנסה מאמנות", היא מספרת, "מציור ומפסיפס". אבל רק לאחר שפתחה את הסדנה התחברו כל הנקודות: דודתה של שגב הגיעה עם חמישה דליי ענק מלאים בחומרים ששכבו במחסן של סבתה 40 שנה, ואיתם יצרה עבודות. בעודי מתבוננת בהן חשתי בערך הרגשי שאותן נושאות האבנים בנות עשרות השנים,ששימשו את סבתה בדיוק באותה מלאכה, בטכניקות דומות, ללא פערי דורות טכנולוגיים.
פרט מתוך העבודה ''מעגלי חיים'', של עדנה שגב
מעגלי חיים. עשוי מאבני סמאלטי זהב וסמאלטי רגיל
ששהמפגשים בני שלוש שעות כל אחד עולים 1,500 שקל, כולל המצע והחומרים. מתקדמים יכולים להגיע פעם בשבוע לשלוש שעות, במחיר של500 שקל לארבעה מפגשים.
על עוד סדנאות יצירה אתם מוזמנים לקרוא כאן וכאן.
