מה מסתיר מגש החינה הרקום?

בשבת חגגנו אירוע משפחתי משמח, בו התאחדה המשפחה המורחבת (במושגים אירופיים) מכל קצות תבל (כפי שאמי מנסחת זאת, מספר המדינות שמהן הגיעו לאירוע עלה על מספר המשתתפים). מכיוון שאני כמעט היחידה במשפחה שעדיין גרה בארץ שבה נולדה, אני מניחה שיש אמת בדבריה של לי אדלקורט, על גלגולה העכשווי של תופעתהנוודות.

צעצוע שהוכן מפחיות ופקקים, בצילום שצילם בדרום סיני בשנות השבעים שבתאי לוי ז"ל

דווקא בתקופה זו, שבה כל אינדיווידואל נע ונד, מנהל את עסקיו מכל מקום בעולם (כל עוד הלפטופ שלו עימו), מעניינת תופעת ההתבייתות של אוכלוסיות שבהגדרתן הן נוודיות. אצל האירים אלו הצוענים, וכאן בישראל אלו הבדואים. כיום רובם ככולם גרים ביישובי קבע - מוכרים ולא מוכרים. המעבר בין ההתיישבות הארעית לקבועה נמצא בלב ליבה של תערוכה על האומנות העכשווית של החברה הבדואית בנגב, שאותה מבקשות לארגן האתנוגרפית אורנה גורן (בין היתר מייסדת ואוצרת המוזיאון לתרבות הבדואים במרכז ג'ו אלון), ודליה ברקי, אמנית ומרצה לטקסטיל בשנקר. התערוכה מציגה תופעה שאליה שמה לב גורן כבר לפני 20 שנה: כיסוי חפצים שאין בהם חפץ ושימוש, באמצעות בדים צבעוניים ומלאכות הרקמה והאריגה המסורתיות, והפיכתם לפריטים דקורטיביים.

צינור גינה מלופף בחוטי צמר, והופך לחרוז לקישוט היצירות

מה אפשר לעשות ממכסה של מאוורר? צילומים: אורנה גורן, דליה ברקי

מגשי חינה עשויים על בסיס של מכסי מאווררים

בעבר, כחלק מהשיגרה וממארג החיים היומיומי שלהם, החברה הבדואית מיחדשה חפצים באופן טבעי, אפילו בלי לדעת. זה מה שהיה בנמצא ועם זה הם הסתדרו. פחיות שימורים מוחדשו לכוסות, חלקי פלסטיק עזרו לנפות קמח וטבק, ופקקים של בקבוקים שימשו כגלגלי צעצועים לילדים. כשהחלו לבנות את בתיהם החדשים הצטברה פסולת בניין: צינורות בנייה, בקבוקי פלסטיק, קרשים, קרטונים ועוד. את אלו כיסו הנשים הבדואיות ברקמה קישוטית האופיינית לתרבותן. הן מכסות ומסתירות כל סנטימטר בחפצים הללו. ככל שהחפץ מוסתר, עד כדי שלא ניתן לזהותו, כך העבודה נחשבת בעיניהן טובה יותר. באופן זה ניתן למצוא אצלן, רקומים ומכוסים עד כלות, בקבוקי אקונומיקה, מכסי פלסטיק של מאווררים ישנים, מקלות, קולבים ואף מחבט טניס.

גורן שמה לב שהשינוי בהתייחסות לחפצים הישנים הגיע כשהם עברו לבתיהם החדשים: "התופעה הזו מאוד מיוחדת לנגב בנקודת הזמן הזו, משום שהבדואים עברו להתיישבות קבע, לסביבה חדשה לגמרי. העברתה של האהבה הישנה למלאכת יד אל הבתים החדשים משקפת את מה שקורה עם האוכלוסייה הבדואית מנקודת מבט תרבותית אמנותית. אמנם זה קורה גם בהודו או באפריקה, אבל זו קהילה שחיה איתנו ביחד, וחשבנו שהתערוכה היא דרך מיוחדת לקרב בין הקהילות".

ברקי מספרת: "הן משתמשות בטכניקות מסורתיות של פעם, כאשר הצבעוניות נקבעת לרוב לפי החוטים שיש בבית. העיקרון הוא שיהיו צבעים מנוגדים זה לצד זה. העבודות משמשות אותן בעיקר בתוך הקהילה, לקישוט הבתים שלהן, לאירועים וחגיגות". כך לדוגמה, הן משכירות זו לזו מגשי חינה שהוכנו על בסיס של מכסי מאווררים ישנים, ותורמות לשוק התעסוקה המקומי בכך שהן קונות חוטים, גדילים ומחרוזות שנעשות על ידי הקהילה.

קולב בשימוש חוזר לקישוט הבית (אוסף המוזיאון לתרבות הבדואים, מרכז ג'ו אלון)

מקל כלה לריקוד בחתונה בדואית, שנעשה על בסיס של מקל מטאטא

אגרטל על בסיס של מיכל אקונומיקה מפלסטיק

נישואין בין בני זוג מהנגב וצפון הארץ, הגדה ועזה, העשיר את המנעד הטקסטילי - את הדגמים, הצבעים והחומרים. היום אפשר לראות גם המשך ופיתוח הדוגמאות על ידי הדור הצעיר.

מחבט טניס בשימוש חוזר לקישוט הבית (אוסף המוזיאון לתרבות הבדואים, מרכז ג'ו אלון)

לשאלתי, האם זה קשור לטרנד עכשווי, של מעצבים שחוברים לקהילות אתניות המייצרות במלאכות יד על מנת לחזק אותן על ידי תעסוקה, ברקי משיבה: "התופעה הזו צומחת מלמטה ונעשית כרגע מול עצמן, בעצמן ועבור עצמן". בתהליך ההכנה של התערוכה גורן וברקי לא התערבו בעשייה, למעט שתיים-שלוש בקשות, כמו, למשל, להכין משהו לא גמור בכוונה, כדי שיראו מה יש מתחת.

השאיפה היא לפתוח את התערוכה בינואר 2015 בגלריה "טרומפלדור" בעיר העתיקה של באר שבע, באוצרות משותפת של גורן וברקי יחד עם פרופ' חיים מאור מהמחלקה לאמנויות של אוניברסיטת בן גוריון. הן מבקשות להעניק לתערוכה הפקה מקצועית וקטלוג מכובד, ולשם כך מגייסות מימוןבהאדסטארט, תחת השם "יש חפץ בו".

אני מוצאת יופי ייחודי בניסיונן לגשר בין העולם הישן לעולם החדש, ב"חימום" וקישוט בתיהן החדשים והעירומים באמצעות פריטים שמשלבים חפצים מודרניים ועבודת-יד מסורתית, ששורשיה בחיים אחרים, רחוקים, חיים של נוודות.