מי שנכנס בימים אלה לבניין תיאטרון ''הבימה'' בתל-אביב נחשף שם להפקות ידועות שם, שאינן מועלות עכשיו באף אחד מהאולמות: "פונדק הרוחות", "קזבלן", "גטו", "רכוש נטוש", "קרום", "נפוליאון חי או מת", "הצוענים של יפו", "גן ריקי", "הכלה וצייד הפרפרים" ועוד. כולם מחזות מקוריים, שנכתבו והוצגו בתיאטרון הישראלי ב-50 השנים האחרונות ומיוצגים ב"עיצוב למחזות כחול-לבן" – תערוכה רטרוספקטיבית של עיצוב תפאורה, תלבושות ותאורה למחזות ישראליים משנות ה-60 ועד היום.

את התערוכה אצרו ועיצבו ענת מסנר וניב מנור, והיא תוצג עד סוף יולי. לדברי מסנר, אחד הדברים שהנחו אותה היה רצון לערוך השוואה בין הפקות שונות של אותו מחזה, במטרה להדגיש את הפרשנות האישית שמעצבים שונים יכולים לתת לאותה יצירה. "יש בתערוכה תמונות מחמש הפקות שונות למחזה 'הנסיכה האמריקאית' מאת נסים אלוני", מדגימה מסנר. "בכל ההצגות יש סוס, אבל אנחנו רואים חמישה סוסים שונים, בהתאם לפרשנות של המעצב: פעם הסוס יותר מפוסל, פעם דו-ממדי, פעם פיגורטיבי".

לדבריה, קשה לאפיין מגמות במהלך השנים. "כל הפקה היא שונה לחלוטין, ואין מכנים משותפים, מלבד ההשפעה הטכנולוגית. כשבוחנים את שתי ההפקות של 'קזבלן', לדוגמה, שמפרידות ביניהן עשרות שנים, רואים את זה בבירור. בהצגה המקורית שעיצב אריה נבון היה משהו כבד ומגושם, ואילו בהפקה החדשה שעיצב רוני תורן הכול הרבה יותר קל, נייד ואוורירי, עם תבניות ברזל דקות, שזזות ומסתובבות על הבמה".

התערוכה היא יוזמה של האגודה למעצבי במה בישראל, ואחת ממטרותיה היא להסיט את אור הזרקורים אל עבודת המעצבים, שבדרך כלל לא מקבלת תשומת לב רבה מדי, בוודאי לא מהקהל הרחב. נטע הקר, ממארגנות הפרויקט, טוענת שרוב הצופים נוטים להתעלם מהעיצוב ולא מודעים לחשיבותו, מה שמעורר תחושת קיפוח בקרב עמיתיה. בטקס פרסי התיאטרון, לדוגמה, נדחקים המעצבים לשולי התחרות, ובשידור הטלוויזיוני הם לעולם לא מוזכרים. הקר מספרת שכאשר עיצבה את תפאורת המחזמר "הלהקה", שהועלה בהבימה ב-2006, הגיב הקהל במחיאות כפיים למראה האוטובוס הצבאי הגדול שמילא את הבמה, אבל זו הייתה הפעם היחידה שעבודה שלה זכתה להתייחסות כזו. אז עכשיו המעצבים רוצים קצת פוקוס לעצמם. לבקשתנו, אחדים מהם כתבו ל-Xnet על כמה מהעבודות הבולטות שמוצגות בתערוכה:

רוני תורן על "קזבלן"

עיצב את ההפקה שמוצגת עכשיו בתיאטרון הקאמרי

"מעצב הבמה אריה נבון היה שותף ב-1966 ליצירת הבכורה של המחזמר המקורי 'קזבלן'. נבון, שהיה קריקטוריסט, צייר, ומהאבות המייסדים של עיצוב הבמה הישראלי ('הוא הלך בשדות'), ראה בעיצוב מחזמר אתגר מיוחד, וכתב על כך: 'במחזמר יש בדרך כלל למעלה מ-20 תמונות המתחלפות לעיני הקהל בצורה נקייה ובקצב של מחול... והתפאורה צריכה לפעול בדייקנות של שעון... המיוזיקל הוא בית ספר ושדה אימונים לשחקנים, רקדנים, מוזיקאים ומעצבי במה, ודורש שליטה מקצועית, דייקנות ומשמעת חמורים'. צפיתי כילד ב'קזבלן' של נבון על בימת אולם אלהמברה ביפו, ויכולתי רק לחלום על ההזדמנות להיכנס לנעליו הענקיות. 45 שנה מאוחר יותר התמזל מזלי להגשים חלום. יחד עם צדי צרפתי זכיתי להפיח חיים בקלאסיקה ישראלית ולהרקיד את סמטאות יפו".

"איש חסיד היה", גרסת קרוון. "ללכת למקום אחר, נקי מנוסטלגיה" (באדיבות סטודיו דני קרוון)
"איש חסיד היה", גרסת קרוון. "ללכת למקום אחר, נקי מנוסטלגיה" (באדיבות סטודיו דני קרוון)

דני קרוון על "איש חסיד היה"

עיצב את הגרסה המקורית של ההצגה, שהועלתה ב-1968 בתיאטרון בימות

"אחרי עיצוב תפאורות ללהקת ענבל, לבלט של מרטה גרהם, ללהקת בת שבע ולהצגות בקאמרי, ההצגה 'איש חסיד היה' מאת דן אלמגור ובבימוי יוסי יזרעאלי, שהתבססה על שירים וסיפורים חסידיים, הייתה דבר אחר. השחקנים-זמרים היו קבוצה שהתאחדה לאנסמבל ייחודי, ואני הלכתי לכיוון שאינו תפאורה אלא מקום של זיכרונות. זה לא יכול היה להיות 'כינרת כינרת' ולא 'מרי סטיוארט'. ניסיתי ללכת למקום אחר, של זיכרונות אבל נקי מנוסטלגיה; מקום שיאפשר לבמאי ולזמרים להתחבר אליו, להיות בו ולהעביר את המסר. בחלק העליון של התמונה שמופיעה כאן רואים את הקיר האחורי של הבמה, והחלק התחתון הוא הבמה עצמה, שהייתה המשך של הציור מהקיר. הציורים צוירו בצבעי אקריליק על לוחות עץ ונעשו על פי ציורים שהיו בבתי כנסת במזרח אירופה ונשרפו על ידי הנאצים בשואה".

"איש חסיד היה", גרסת שהם. "רוחו של היהודי הפשוט כיוונה אותנו" (צילום: דניאל קמינסקי)
"איש חסיד היה", גרסת שהם. "רוחו של היהודי הפשוט כיוונה אותנו" (צילום: דניאל קמינסקי)

פרידה שהם על "איש חסיד היה"

עיצבה את ההצגה שהועלתה ב-2012 כהפקה משותפת של חיפה והבימה

"'איש חסיד היה' הוא הרבה יותר ממחזה ישראלי. זוהי הפקה המורכבת משירים ומסיפורים חסידיים מהמורשת היהודית של כולנו, ללא הבדל מוצא ועדה - גם אם הם התגלגלו אלינו ממזרח אירופה. רוחו של היהודי הפשוט, הצנוע אך העשיר ברוח, כיוונה אותנו ומילאה אותנו השראה, וההצגה הייתה מלאה בדימויים של בית מדרש (שולחן, ספסל, שרפרף, עץ פשוט), יער רחוק ועיירה קטנה. מארק שאגאל הציע לנו אופציות צבעוניות וחוקי פיזיקה אחרים: שרפרף צף באוויר הוא בית קטן בעיירה רחוקה, טלית הופכת לחסידה, הסימנים הלבנים על גזע עץ הלבנה מתגבשים לשמות הצדיקים. בפשטות ובצניעות פורחת התפאורה אל התמונה האחרונה, שבה מתמלאת הבמה בפרחים ומשאירה מקום רב לאדם הפשוט ולניגון שלו".

אסתר עופרים בהפקה גרמנית של "גטו", 1984

עדנה סובול על "גטו"

עיצבה את ההצגה שמונה פעמים, בהן ב-1998 בתיאטרון חיפה

"כאשר יהושע (סובול. י"נ) כתב את המחזה, ב-1983, היינו קבוצת יוצרים צעירים בתיאטרון חיפה. מבנה המחזה היה זר וחדש לכולנו, שכן עלילת 'גטו' עוברת בין רמות מציאות וסוגי זמן שונים. יש במחזה זמני זיכרון, זמני מציאות, זמני הזיה וזמני במה. בכל אחת משמונה הפעמים שבהן התמודדתי עם המחזה כמעצבת, חיפשתי עולם בימתי שעדיין לא בניתי בהפקות קודמות, ותמיד נשאר בי הרצון להתמודד איתו פעם נוספת, כדי להכיר אותו שוב מזווית אחרת. בהפקה ב-1998 בבימוי המחזאי בחרתי בגשר, שחזר על עצמו בתמונות הגטאות, כאלמנט דומיננטי. הגשר הוא כניסה חזקה מהעולם החיצוני אל הבמה. הגטו מצוי באופן תמידי תחת פיקוחו של הקצין הנאצי והמשטרה היהודית, והגשר מהווה עמדת פיקוח ושליטה, ומתחתיו נוצרים מקומות מסתור רבים".

"קרום", גרסת חיפה. "ציור בפרספקטיבה נאיבית" (צילום: רות דר)
"קרום", גרסת חיפה. "ציור בפרספקטיבה נאיבית" (צילום: רות דר)

רות דר על "קרום"

עיצבה את ההפקות שהועלו ב-1975 בתיאטרון חיפה וב-2000 בקאמרי

"זהו אחד המחזות ה'שכונתיים' של חנוך לוין, והוא מתאר את החיים בשכונה ישנה במרכז תל אביב. כשהמחזה הועלה בראשונה ב-1975, עיצוב התפאורה בו היה סוג של נקודת ציון חריגה ביחס לשאר ההצגות שחנוך ואני עבדנו עליהן יחד. 'נו', אמר לי חנוך, 'הגיע הזמן להתפרע!' התחלנו לעבוד בכיוון של תפאורה גדולה ומלאה, אבל בסופו של דבר הייתה ה'התפרעות' מינימליסטית גם היא, והתבטאה בציור בפרספקטיבה נאיבית של רחוב, בתים ותריסולים. שכונה שלמה צמחה לנו כך על ארבע קוליסות ופודיום, בלי בתים, בלי חדרים של ממש. בהפקה השנייה, שאותה ביים מיקי גורביץ', בנינו שכונה מפתחים של חלונות ומרפסות שקרועים בתוך חלל שחור ומקיפים את אזור המשחק המרכזי. ברקע היה חריץ צר לכל גובה הבמה, שדרכו נראו שמיים וחתיכה קטנה של הים. החריץ הזה סימל את הפתח לעולם הגדול והנפלא שבחוץ, שאנשי השכונה יכולים רק להביט דרכו בכמיהה, כי לעולם יישארו בתוך האפלה של חייהם המסכנים, ואף פעם לא יעזו לצאת החוצה".

"הצוענים של יפו", גרסת ברגנר.  "רק הכיסא נשאר ממנה" (צילום: ישראל הרמתי, באדיבות תיאטרון הבימה)
"הצוענים של יפו", גרסת ברגנר. "רק הכיסא נשאר ממנה" (צילום: ישראל הרמתי, באדיבות תיאטרון הבימה)

נטע הקר על "הצוענים של יפו"

עיצבה את ההפקה שהועלתה ב-2013 בתיאטרון החאן

"רוב עלילת המחזה, שנכתב על ידי נסים אלוני, מתרחשת במועדון לילה ביפו, ושאר התמונות ממוקמות ליד הים ובסמטאות השונות. כשתיאטרון החאן החליט על העלאה מחודשת של המחזה לפני מספר חודשים, היה ברור לבמאי יוסי פולק ולי שאת המועדון היפואי מספק לנו החלל של החאן. נקודת הפתיחה הזו ניקתה כל צורך להביא לבמה רחובות יפואיים כפי שעשה יוסל ברגנר בתפאורה המקורית. אנחנו חיפשנו את הריח של יפו, ואת זה מצאתי בחלודה: עטפתי את עמודי החאן בלוחות פח מחלידים, שבהם מצאתי דימוי המבטא את המתח התמידי הקיים בעיר היושבת ליד הים ונאכלת מהמלח והלחות, מתח שמאפיין גם את הדמויות במחזה, שנמצאות ספק פה, ספק שם (מעבר לים, במחנות). את העלילה הבלשית חיזקנו בעזרת חכות תאורה שאותם הזיזו השחקנים בין סצנה לסצנה, כאילו הם שופכים אור על אחורי הקלעים של העלילה. רק דבר אחד נשאר מההצגה המקורית: כיסא קש עם כתר עקום, מין המצאה יוסל-ברגנרית כזאת שמספרת את סיפורו של מלך המועדון בקו ובחומר".

רוני תורן על "רכוש נטוש"

לזכר אלי סיני, מעצב ההפקה המקורית, שהוצגה ב-1987 בקאמרי

"חיי ההצגה קצרים מטבעם, והם מסתיימים עם רדת המסך. לעיתים הם שורדים כזיכרון, תמונה, בגד או מודל, הד רחוק להצגה שהייתה ולאיש שיצר אותה. אלי סיני (1927-2008), אחד מאבות המזון של עיצוב הבמה הישראלי, נולד בגרמניה, עלה לארץ לפני מלחמת העולם השנייה, עיצב במשך כ-70 שנה עשרות הפקות, שימש כמורה והעמיד דורות של תלמידים (בהם כותב שורות אלה). העבודות שלו מעולם לא הצטיינו בהתייפייפות או בברק זוהר – אלא בדייקנות, חסכנות ואהבה מיוחדת לחומריות הפשוטה של פח חלוד, בד מסמורטט וקיר מט ליפול. 'רכוש נטוש' של שולמית לפיד, שהועלה בקאמרי ב-1987, הוא דוגמה מצוינת וזיכרון חי לאיש ולעבודתו".

עוד עיצוב תפאורה, והפעם בקולנוע:

>> מעצב החללים והאווירה בסרט ''הערת שוליים'' מסביר את תהליך העבודה

>> ופדרו אלמודובר בחר אפילו את המצעים בסרטו ''העור בו אני חי''