דפדוף אקראי במוספי נדל"ן בחיפוש אחר דירה חדשה מעניק תחושה של אשליה מתוקה: כמעט כל שכונה חדשה מתהדרת בתואר "ירוקה", בצורה כזו או אחרת. מה עומד מאחורי ההבטחות? בפועל, המצב רחוק מלהשביע רצון, והירוק במקרים רבים מדי הוא רק סיסמה של קופירייטר.
ירוק לא רק בשם השכונה. צילום: ליטל כרמל
בימים אלה שוקדים על תקן ישראלי שיגדיר אמות מידה ברורות לשכונה ירוקה, אבל בינתיים, משמח לראות מקום שבו עושים את הדברים פשוט ונכון, לאו דווקא על ידי היצמדות לתקן כזה או אחר אלא מתוך מסירות ואידיאולוגיה. לפני חודשיים יצאנו - קבוצת אנשים מתחומי התכנון, האקדמיה, המגזר הציבורי, פיתוח טכנולוגיות ירוקות ועוד משוגעים לדבר - לסיור מקצועי מטעם המועצה הישראלית לבנייה ירוקה בעיר פרייבורג , שבדרום גרמניה, עיר שהפכה למקור השראה בינלאומי לקהילות רבות.
שורשי המוניטין של פרייבורג כעיר ירוקה נמצאים בשנות ה-70, רגע לפני אסון פוטנציאלי בגלל תוכנית להקים באזור תחנת כוח גרעינית נוספת. גל הפגנות עזות הביא, מחד, לגניזת התוכנית, ומאידך, לכתיבת אמנה עירונית המעגנת מחויבות ארוכת-טווח לצמצום פליטות אנרגיה ולקידום שימוש באנרגיות מתחדשות. "העדפנו לוותר על המכוניות. כשיש מכוניות ברחוב, אין מקום לאנשים", אמרה לנו אסטריד מאייר, מייסדת Freiburg Future Lab, לפני שיצאנו לסיור מעורר השראה בשכונה שלה , ואובן (Vauban), אחת השכונות הירוקות ועטורות הפרסים בפרייבורג.
רחובות ללא מכוניות, לא רק ביום כיפור צילום: יעל גלעד
ואובן הוקמה בשנות ה-90, שנות השיא של הלך הרוח הציבורי הסביבתי, על תשתית של מחנה צבאי לשעבר. את התכנון ערכה הרשות המקומית בשיתוף התושבים, שיזמו הקמת פורום עירוני לקידום עקרונות sustainable district (רובע בר קיימא). שילוב האזרחים הוביל להחלטה חסרת תקדים בתכנון הערים הגרמני, ובעולם המערבי בכלל: רובע ללא מכוניות, שפיתוחו ייעשה ברובו על ידי התארגנויות פרטיות של אזרחים (בסגנון קבוצות רכישה) ומיעוטו על ידי חברות יזמיות.
במקום חניות, שטחים פתוחים לרווחת התושבים. צילום: ליטל כרמל
שטחים פתוחים ציבוריים ופרטיים. צילום: ליטל כרמל
גם אני ממוחזר. צילום: יעל גלעד
הרושם שמתקבל הוא מקסים: שטחים נרחבים מוקדשים לגנים ולירק. חלקם שייכים לבעלי הבתים הסמוכים וחלקם שטחים עירוניים, עם מדרכות נרחבות ונוחות להולכי רגל ואופניים. תחנות הרכבת החשמלית פזורות לאורך הציר הראשי בלבד.
רכבת חשמלית בציר הראשי של השכונה. צילום: יעל גלעד
הכניסות לבתים הן מתוך השטח הירוק ולא מהכביש, מה שמאפשר חלל חוץ מטופח שנעים לבלות בו עם השכנים. בכניסות לבתים – מחסני אופניים קומפקטיים עם גגות צמחייה ירוקים.
מחסן אופניים בכניסה לכל בית. נגיש, נוח ואסתטי. צילום: יעל גלעד
ועל אף שהבנייה דומה מאוד, לכל מבנה ולכל חצר מראה ייחודי, הודות לכך שתוכננו על ידי התארגנויות דיירים עם רעיונות שונים.
שטחים פתוחים בין הבניניים: הכניסה היא מכאן. צילום: ליטל כרמל
כמו בארץ, אותם אזרחים ומתכננים פורצי דרך נתקלו במגוון חסמים ובעיות, והיצירתיות בפתרונות היא כנראה הלקח הכי מעניין שלקחנו איתנו משם. כל בנייה בשכונה נדרשה לעמוד ביעדים של צריכת אנרגיה מצומצמת במיוחד וייצור עצמי של אנרגיה ממקורות מתחדשים. אזורים מסוימים הוגדרו כ"פאסיביים" לגמרי, כלומר כאלה שמייצרים את כל תצרוכת האנרגיה של עצמם. בניית מבנה פאסיבי, כפי שאנו שומעות לעתים תכופות בישראל מיזמים ומאנשי תעשיית הבנייה, יקרה יותר בגלל המערכות הסולאריות, הבידוד ברמה גבוהה, החלונות המשודרגים וכו'. רגע לפני שניפול לקלישאות הצפויות כגון "שם המערכות יותר זולות", "שם יש סבסוד ממשלתי", "שם יש נכונות לאזרחים לשלם יותר", כדאי לדעת: גם בגרמניה יזמים לא קפצו על הזדמנויות הבנייה והשאירו הרבה מקום לקבוצות הרכישה – אותם אזרחים שהרגישו שהם מתכננים ובונים לעצמם, ושכל יורו שמושקע בחיסכון אנרגטי חוזר אליהם כחיסכון שנתי של תשלומי חשמל ודלק.
גג סולארי, כי כשבונים, ואחר כך משתמשים וחוסכים, זה כדאי. תכנון Rolf Disch Solar Architecture. צילום: יעל גלעד
הצללות עץ במלון Vauban. צילום: יעל גלעד
חניות למכוניות נשארו בכמה מגרשים בשולי השכונה, וכאן צריך לספר שהיזמים נתקלו בבעיה משפטית בבואם לקדם את הרעיון של רובע ללא מכוניות: בפרייבורג מונהג תקן של מקום חניה אחד לכל יחידת דיור (לשם השוואה, מרבית הרשויות המקומיות בארץ דורשות מינימום של מקום וחצי ליחידת דיור), ומרבית התארגנויות האזרחים נאלצו להיאבק על זכותן לוותר על המכוניות מכל וכל. הפשרה שהושגה בסופו של דבר מאפשרת לבעלי הדירות לא להקים מקומות חניה, אבל מחובתם לשלם לעירייה סכום כסף שיכסה הקמת מקום חניה בעת הצורך, בשטחים פתוחים שמיועדים לשם כך בשולי השכונה.
רק כרבע מתושבי פרייבורג משתמשים במכוניות להתניידות בתוך העיר. מיעוט המכוניות יוצר שקט ותחושה קומפקטית מפתיעה, ומדובר בעיר עם אוכלוסייה דומה לזו של באר-שבע - כ-200 אלף איש.
שילוב של מגורים ומשרדים בקומת הקרקע לאורך הרחוב הראשי. צילום: יעל גלעד
רבים מסממני השכונה - כמו שילוב בין מגורים למשרדים, ריכוז מוסדות ציבור וקהילה במרחקי הליכה, תכנון בהתאם לכיווני הרוח ושימוש מירבי באנרגיה מתחדשת - נמצאים בתקנים בינלאומיים לשכונות ירוקות ומהווים בסיס לגיבוש תקן ישראלי בנושא. האם זה באמת כל כך רחוק מאיתנו וזר לאורח החיים הישראלי? האם ניתן ללמוד משהו משכונות ייחודיות כמו מעוז אביב, על השטחים הפתוחים הקהילתיים שלה, או מהקיבוץ של פעם שמשאיר את המכוניות בכניסה?
מה זה פה קיבוץ או עיר? צילום: יעל גלעד
סיימנו את יום הסיור ברגשות מעורבים: מצד אחד, איך ניתן לחולל שינוי כזה בארצנו הצפופה, מעוטת התשתיות והטרודה בבעיות ביטחוניות מעיקות? מצד שני, פריצת הדרך לא נוצרה כתוצאה מהתוויית מדיניות של ממשלה נאורה במיוחד או תקן זה או אחר, אלא מהתארגנות ספונטנית של אנשים שהחליטו שכך הם רוצים לחיות. כמה קבוצות רכישה עקשניות ורשות מקומית פתוחה לעניין יכולות להצליח, גם בלי לחכות לשרים או לתקנים.
יש מתנדבים בקהל?
(תודה לליטל כרמל, מנהלת בית הספר לבנייה ירוקה במועצה הישראלית לבנייה ירוקה, על אישור השימוש בתמונות)
