כרזת יום הזיכרון לשואה ולגבורה 2014

האם אפשר עדיין לחדש את הדימוי השחוק של השואה? 5 הכרזות שהתמודדו בתחרות השנתית עונות על השאלה

עודד בן יהודה פורסם: 21.04.14 21:26

תגיות:

איך מעצבים את זיכרון השואה? האם זהו הזיכרון של מה שהיה שם או הזיכרון של מי שנמצא כאן? זיכרון כדי שלא נשכח את מה שהיה, או קיבוע של רגע אחד בתוך תקופה שאנחנו רוצים להעלות באוב ולהנציח בתודעה? מה תפקידו ואחריותו של מעצב העומד בפני בחירת הדימוי שמנציח אירוע כה מכונן בתרבות שלנו? אלה רק חלק מהשאלות שעלו בראשי כשנתקלתי בתחרות ״עיצוב זיכרון״, במסגרת בחירת הכרזה הממלכתית לציון יום הזיכרון לשואה והגבורה.

עיצוב: שי גולן

זו השנה החמישית שבית הספר המרכזי להוראת השואה במוסד "יד ושם" עורך תחרות כרזות לציון יום השואה והגבורה. בראש צוות השופטים שבחר את הכרזה הזוכה עמדו שני חתני פרס ישראל, המעצבים הגרפיים דן רייזינגר ודוד טרטקובר, ועם חבריו נמנו אנשי האקדמיה פרופ׳ טרי שרויאר (ויצו חיפה), עדי שטרן (בצלאל), יקי מולכו (מכון "האות" בשנקר), אנשי "יד ושם" ונציגי משרד התרבות והספורט.

בניגוד לשטף ההצעות בשנים הקודמות - 108 בשנה שעברה, 183 לפני שנתיים - השנה התמודדו רק חמש כרזות. האם ההיענות הייתה כה דלה? האם הוזמנו רק חמישה מעצבים, ואם כן מדוע דווקא הם? ומה כל זה אומר על מעמדו של יום השואה ב-2014? שמתי בצד את התהיות והביקורת, וניגשתי בסקרנות להציץ במלאכה. חמש הכרזות לפניכם:

עיצוב: גיא טמם

עיצוב: דרור מילקוביץ שנורקל

עיצוב: שני דהרי וליטל קרני

הכרזה הזוכה של המעצבת אירה גינזבורג

בחנתי את הדימויים שבהם בחרו המעצבים: גדרות תיל (שעשויות מידיים צהובות חבוקות), פורטרטים (שעל כולם מתנוסס ככתם שקוף הטלאי הצהוב), מראה של כפר (עם פנס צהוב ושמש ששוקעת מתחת למלה ״סוף״), דף נייר ריק (עם המלים ״לזכור ולא לשכוח״ המחוקות באופן חלקי) ויער אפל (הבנוי מדמויות של אנשים שעונדים, איך לא, טלאי צהוב). נקודה למחשבה על תפקידו של הצבע בתקשורת החזותית: הנאצים לא היו הראשונים שתייגו את היהודים בצהוב; כבר בימי הביניים, שלטונות ברחבי אירופה בחרו בצבע (האופטימי באופן אירוני) הזה כדי לבדל את הקהילות היהודיות.

את הכרזה הזוכה הכינה המעצבת אירה גינזבורג, בעלת סטודיו ירושלמי למיתוג. אני מבין את החלטתו של חבר השופטים: הכרזה ״יער עדות״ היא המדויקת, המסקרנת ובעלת איכות העיצוב הגבוהה ביותר מבין כל החמש, והיתרון שלה על פני השאר הוא בעיקר בהעברת מסר מורכב תוך שימוש בפתרון חזותי פשוט.

״שמעתי על התחרות בדרך די מצחיקה, כשאני יושבת לאכול ב'מחנה יהודה' בירושלים״, מספרת אירה בראיון טלפוני. ״אני עובדת עם המוזיאון (יד ושם) כבר שנים, כך שיש לי היכרות מוקדמת עמוקה עם הנושא״.

מתוך קטלוג לרגל השקת החלל החדש של המוזיאון / עיצוב: אירה גינזבורג

שער הקטלוג לרגל השקת החלל החדש של המוזיאון / עיצוב: אירה גינזבורג

למה מכל הדימויים, ״יער״?

"הבחירה הייתה לא רציונלית. לפני שנתיים עברתי חוויה מטלטלת בנסיעה לברלין, בסיור שהוקדש לשואה. נסענו ליער גרונוואלד, שנמצא בתוך שכונת וילות די עשירה. שם היה רציף 17, שממנו היהודים הובלו למחנות השמדה. שמתי לב לעצים העירומים ולווילה הסמוכה, שממנה ניתן היה לראות הכל. זו היתה ההשראה לכרזה. העצים הללו, שעדיין עומדים, היו העדים למה שקרה והם עדיין העדות למה שהיה".

איך הייתה ההתמודדות עם נושא כה אייקוני, שהוא מוגבל בגלל דימויים שחוקים?

"הזיכרון הקולקטיבי שלנו בהקשר הזה מאוד ממותג. יש לנו כבר מעין שפה גרפית מובנית - אנחנו רואים מגן דוד צהוב, פסי רכבת, ויודעים במה מדובר. אני והצוות במשרד שלי לקחנו את זה כאתגר, לא ליפול לקלישאות המוכרות. למשל, דנו הרבה בשאלה אם להשאיר את הטלאי הצהוב או לא, ובחרנו בסוף להשאיר אותו כדי לקשר באופן קוגניטיבי, ממש כמו לוגו לנושא הזה. העצים שבפוסטר עם הסיפור של העדות הם הדימוי החדש".

איך מעצבים זיכרון?

"יוצרים דרך חיבור אישי פנימי חזק. לעצב כרזה כזו זה סוג של אמנות. הזיכרון הקולקטיבי לא הוא המוביל, אבל צריך להשתמש בשפה, בסמלים ובצבעוניות כדי שאנשים יתחברו למסר ויבינו את הנושא. המטרה שלנו כמעצבים היא ליצור מחשבה על ידי דימוי ויזואלי חזק ומושך, כדי ליצור שיח".

רמת העיצוב של חמש הכרזות שהוגשו לתחרות היא גבוהה. למרות המספר הזעום, מנעד הטכניקות די רחב ומרשים: מאיור ועד עיצוב טיפוגרפי וצילומים שלא היו מביישים קמפייני אופנה. ועם זאת, נותרתי בתחושה שנשארנו עם "פוסטר השואה" הצפוי והמוכר..

לעצב כדי לזכור ולא לשכוח היא משימה מאתגרת מאוד; לעצב כדי לזכור ולא ליפול לדימויים קלישאתיים - זו כבר משימה ממש קשה. שווה להיכנסלאתר ״יד ושם״ ולראות לאן לקחו מעצבים שונים בשנים הקודמות את אותה משימה. נכון, רבים מהעיצובים לא מאוד מוצלחים, וחלקם לא ממש מבינים את משמעות הפורמט של כרזה, על הנוכחות האייקונית והקריאות המהירה של מסר חד. סביר להניח שסל הדימויים שהמעצבים בחרו הוא בדיוק זה שכבר השתרש אצלנו בזיכרון הלאומי כשאנחנו חושבים ״שואה״. גם בשנה שעברה, בכרזה הזוכה היה עץ כדימוי מוביל, ובמקום השני היה גריד של צילומי אנשים שמזכיר את אחת הכרזות שהתחרו השנה. אז הנה חלק מהזוכים בשנים קודמות, ועוד כמה פוסטרים שלא זכו ושאני חיבבתי במיוחד: