שעה לפני תחילת המשחק בין מנצ׳סטר לבארסה, אחד המאיירים החשובים בעיתונות העולמית מתיישב מולי לראיון סקייפ, עם רעל בעיניים של נער מתבגר, כשהוא לובש את מדי הקבוצה הספרדית. נא להכיר את מי שאחראי על רבים משערי ה"ניו יורקר", איש שגרם גם לג׳ורג׳ בוש להזיע, מארק אולריקסן.

אני רוצה להתחיל מהסוף. מה דעתך על מספידי עולם הפרינט - האם הם צודקים וזהו עולם נכחד, שלא לומר מת?
״אני לא יודע אם הוא מת, הוא אולי פשוט משנה את הצורה שלו. במקום לכרות עץ בשביל להפיק גיליון, הפורמט עבר דיגיטליזציה, והוא מוצג עכשיו בטאבלט, בטלפון או בכל מנגנון דיגיטלי ככלי תצוגה נוסף. אני, כמוך, אולד פאשן, ופותח כל יום בקריאת שני עיתונים. אני אוהב להחזיק את הנייר, לקפל אותו, להניח אותו בצד ואולי לחזור אליו בצהריים. אני צורך חדשות בטאבלט בעיקר כשאני בנסיעות. במשפחה שלי אנחנו מוקפים באייפדים וסמארטפונים, אבל בכנות, אני רואה סוג של אבולוציה אפילו בקריירה שלי.

"אני נמצא בשטח הרבה זמן, 20 שנה לפחות, וחושב שכולם מחפשים כל הזמן את הדור והדבר הבא. אני מוצא שגם העבודה שלי פתאום מעורבת בפלטפורמות חדשות, וזה נראה לי טבעי לכל אדם יצירתי. שינויים הם דבר הכרחי, ודברים משתנים עכשיו בקצב מהיר. אנחנו חיים בתקופה משוגעת, שלדעתי תהיהייחודית בהיסטוריה. אז אני הייתי צריך לחבק את השינויים האלה. לצערי, כיום אני עובד הרבה פחות מול בתי דפוס ועיתונים מודפסים, ואני מאוד מתגעגע לזה".

מי ינצח בסוף, לדעתך, העיתונים המודפסים או הפורמטים הדיגיטליים?
"האמת היא שלא ממש חשבתי על זה. מה שאני אוהב ברשת, ולא אוהב בה, זו הנגישות. מצד אחד אני קורא את הגרדיאן מלונדון, דבר שבעבר הצריך ממני מאמץ, ומצד שני הרבה מהמידע שמציף את הרשת לא עובר סינון מקצועי, ואין לי מושג, למשל, מה הם מקורות המידע. אני יודע שמאחורי ה"ניו יורקר" עומד צוות עורכים שערך כל כתבה. מצד אחד העולם הדיגיטלי עשיר ומלא גירויים, ומצד שני הוא רווי הפרעות. אני עצוב שהדור הצעיר פחות מודע ומעורב במה שקורה בעולם, כי אכפת להם יותר איפה נפתחה המסעדה הטרנדית האחרונה. זה כל כך שטחי.

"מגיל צעיר אספתי עיתונים כדי לשמור ולזכור רגעים היסטוריים שקרו. אם מישהו מפורסם מת, כולם פתאום קונים את העיתון למזכרת, ומה תעשה ללא עיתון - תשמור תמונה מאתר אינטרנט? אני חושב שאנחנו מאבדים משהו בשינויים שקורים".


האם עורכים התחילו לבקש שאיורי השערים שלך ימשכו יותר את קהל הקוראים, שאולי הפסיק לקנות עיתונים מודפסים?

"לא ממש. זה לא קרה לי. מה שכן התרחש הוא שיותר ויותר מאיירים עובדים באופן דיגיטלי, וזו אחת הסיבות לכך שאני כבר לא חלק מצוות האמנים של הניו-יורקר.

"בכנות, אני מאמין בגאות ושפל, ומאמין שתהיה תגובה נגד דיגיטליזם. זה בדיוק כמו שבחנות המוזיקה ליד הבית שלי בסן פרנסיסקו אנשים חזרו לקנות אלבומים, כי הם מחפשים את הדיוק והייחוד שהיו חסרים להם. אני לא דואג ביחס לשינויים הטבעיים שהאמנות עוברת. אני רק רוצה להיות מאייר טוב יותר. אני לא מתכוון להיות אמן דיגיטלי רק בגלל שזה הטעם והריח של היום. אבל אף אחד לא ניגש אלי ושאל אם העבודה שלי יכולה לשקף מדיום חדש. אולי היא יכולה לעבור למצב של אנימציה, וזה נהדר, כל עוד אני לא האדם שצריך לעשות את זה".

איזה כוח יש לשערי מגזינים?
"יש כוח בשער של הניו יורקר, שלא קיים בעיתונים אחרים. קודם כל, משום שזה הניו יורקר ויש לו מסורת של שערים שמייצרים עניין. תחת דיוויד רמניק, העורך הנוכחי מאז 1998, החלו להתייחס יותר ויותר לנושאים עכשוויים כמו פוליטיקה ולאירועים עדכניים, וזה נהדר כי פתאום יש לי קול משלי. אם אני לא אוהב מישהו, וגם הניו יורקר לא, נקרית בפניי ההזדמנות להגיד משהו.

לעומת זאת, כשהדברים כל כך עכשוויים, הם בני חלוף. אם אני צריך לאייר שער שמציג את מיט רומני כשהכלב שלו על גג המכונית, אנשים היום ידעו במה מדובר, אבל לא בטוח שבעוד חמש שנים או 20 שנה הם יזכרו את האירוע הספציפי. אבל זה מה שאני אוהב בניו יורקר - שאתה יכול להסתכל אחורה על שערים מלפני 30 או 50 שנה ועדיין להבין אותם, כי הם מדברים על הטבע האנושי. אני אוהב את הנצחיות שלהם. אין הרבה מגזינים שיש להם את זה עדיין. ה"טיימס" היה כזה, ועכשיו שעריו בעיקר צילומיים. אני לא בטוח שאני מכיר עוד עיתון שהשערים שלו יכולים לעמוד בפני עצמם, ושאינם מכילים טקסטים שמכסים את הדימוי או דוגמניות לוהטות בביקיני. זה מיוחד, ואני בר מזל שהם אוהבים אותי ושכבר 20 שנה אני עובד איתם. הם חיה נדירה".

The Manhattan Galaxy

הגישה שלך לאיור שער שונה מהגישה שלך לאיור כתבה או ספר?
"אני מניח שבכל בעיה שאתה צריך לפתור, אתה מוצא את הפתרון שמכתיב את זה. לפעמים כשאני עושה עבודה פרטית, נניח לגלריה, אני דווקא מביא את הגישה שלי כאילו שעכשיו אני מאייר שער למגזין. אני חושב איך לעשות משהו שיהיה פשוט והומוריסטי, זה הטבע שלי. אבל כשאני צריך לאייר משהו בנושא פוליטי או חברתי, הכל מתנקז למשימה הזו, כשברירת המחדל של כל שער היא שעליו להזמין אנשים פנימה. אם אני יכול להוסיף עוד משהו, אז זה התבלין של המנה העיקרית, משהו שיגרום לך כצופה להשתאות".

אז אתה יותר נהנה לאייר נושאים פוליטים, כי אז אתה יכול להיות יותר ציני או פרובוקטיבי?
"כשאני רואה דברים שממש מטרידים אותי, אני אומר 'מצוין, יש לי שדרה, עכשיו אני רק צריך למקם אותה'".

ואז אתה מאייר את השער שהיה טייק-אוף על הפוסטר של הסרט ״הר ברוקבק״, עם דיק צ׳ייני וג׳ורג׳ בוש, וארצות הברית גועשת.
"כן, זה היה משהו מיוחד כשזה עלה. באמריקה יש קונגרס שמקבל משכורת על עבודה שלא מתבצעת, אז אמרתי לעצמי שאני חייב לעשות משהו על האידיוטים האלה בוושינגטון שמסרבים לעשות משהו כי הם רוצים רק להנציח את הכוח שלהם. רציתי לאייר משהו ממש טוב שהמגזין יפרסם, ולהתחרות עם רבים אחרים שאולי יגידו אותו דבר, אבל באופן שונה".

Watch Your Back Moutain

ציפית לבאזז כזה?
"למען האמת, מאחר שאני חי בסן פרנסיסקו אני לא ממש שומע את התגובות מיד לאחר הפרסום, אז כשהשער של 'הר ברוקבק' יצא, במגזין היו נחמדים ושלחו לי כבר ביום שלמחרת 50 מכתבים של ביטולי מנויים. במגזין מאוד אהבו את זה. הם רצו שהשער ייצר תגובה חזקה, אבל לא חזקה מדי. זה ללא ספק השער שגרף הכי הרבה תגובות שליליות וחיוביות שעשיתי מעולם".

צינזרו אותך אי-פעם?

"כן. היה שער שעשיתי לניו יורקר ליום האהבה (ולנטיינ'ז) עם המון זוגות שונים מתנשקים: ערבי שמנשק יהודי, כלב שמנשק חתול וכו'. הוא פורסם בסוף, אבל היו כמה צמדים נוספים כמו כומר שמנשק נזירה, ואמרו לי ש'אנחנו ממש לא רוצים ללכת לשם' - ואני במקור בכלל רציתי לאייר כומר שמנשק ילד. אפשר להתייחס לזה כצנזורה, או כשכתוב".

Love the One You're With הגרסה המקורית שצונזרה

Love the One You're With הגרסה שפורסמה

מישהו מהאנשים שאיירת נעלב מהאיור?
"אם היה כזה, מעולם לא שמעתי עליו. בסופו של דבר אני בדרך כלל אנונימי, ומי שרואה את העבודות שלי לא תמיד יודע מי עומד מאחוריהן".

אתה מאמין שאתה מסוגל לשנות מודעות של אנשים דרך שער של מגזין כמו הניו יורקר?
"בית ההוצאה הזה (הניו יורקר, עב"י) מאוד ליברלי, כמוני. אני מאמין שתמיד קיים הפוטנציאל, אבל במקרה הזה המודעות שלו מקבילה לשלי. אנשים לעתים מושרשים עם הדעות שלהם, ולצערי אמריקה מכילה הרבה קהילות מקובעות, אז נחמד שאתה מצליח להוציא אותם מאזור הנוחות ולהציג לפניהם דברים באופן שונה. שמע, אני לא תומאס נאסט (קריקטוריסט פרובוקטיבי שפעל בארה״ב בסוף המאה ה-19, עב"י).

יש לך שערים שאתה אוהב במיוחד? מה הם שלושת הפייבוריטים שלך?
"אני חושב שהשער עם הזוגות המתנשקים; והשער שקראתי לו 'ללכוד את הרגעים' שבו חשבתי על חופשת הקיץ המשפחתית העכשווית. שאלתי את עצמי, מה כולם עושים? מסתכלים בטלפונים הניידים שלהם. אז איירתי תמונה משפחתית על חוף הים: אבא, אמא ושני ילדים, שכולם בוהים בניידים שלהם; היה שער נוסף שנקרא 'שייקספיר בפארק' שגם הוא אחד החביבים עלי, שבו הפכתי את הניו יורקרים לשייקספירים".

Capturing the Memories

Shakespeares in the Park

יצא לך לאייר דמות ישראלית?
"התבקשתי להכין לכתבה איור שיכיל את אריאל שרון, יאסר ערפאת, שמעון פרס, הר הבית ומתפרעים פלסטינים. לאחר שסיימתי, פנו אלי מהמגזין ואמרו: 'אתה יודע מה, בישראל יש בחירות עכשיו ואנחנו לא בטוחים מי יזכה, שמעון פרס או אהוד ברק, אז נאלצתי להכין גרסה נוספת עם ברק ולהצר טיפה את הדמויות''.

הגרסה עם שמעון פרס

הגרסה עם אהוד ברק

הכפולה שפורסמה

"מלבד זה, הוצאתי בשנה שעברה ספר שנקרא 'ספורטאים יהודים' (טייק-אוף על הביטוי בדיחות יהודיות), סוג של היכל תהילה לא שגרתי, וזה היה כיף גדול, כי כשאתה חושב על ספורטאים יהודים אתה ישר מניח שהם נמוכים. יש אולי 50 אתלטים יהודים, אבל לפחות 50 אלף סופרים יהודים.

Jewish Jocks כריכת הספר

Bobby Fischer. השחמטאי המהולל מתוך הספר Jewish Jocks

Benny Leonard מתוך הספר Jewish Jocks

Bill Goldberg מתוך הספר Jewish Jocks

היו נושא או דמות שסירבת לאייר?
"הפעמים היחידות שבהן סירבתי היו פחות בגלל הנושא, אלא בגלל תקציב או לוחות זמנים. אני מאמין שאם היו מבקשים ממני לאייר משהו למען עישון סיגריות או שימוש בנשק, הייתי מסרב, או אפילו משהו לטובת המפלגה הרפובליקאית - סיקור מסיבת התה שלהם, משהו שממש לא אכפת לי ממנו".

איזה טיפ הייית נותן לסטודנטים לעיצוב גרפי, ובפרט כאלה שלומדים איור?

"לכולנו יש גיבורים או אנשים שאנחנו מעריצים, כשאני התחלתי הסתכלתי המון על אמנים ומעצבים עכשוויים, שניסיתי לשאוב מהם השראה ולחקות אותם; פחדתי לחשוב בעצמי. אני חושב שכשאתה רוצה להתחיל לעצב את האישיות המקצועית שלך באופן ייחודי, אתה צריך לחשוב על עצמך ולבדוק אילו שני מרכיבים היית רוצה לחבר, כאלה שלאו דווקא היו מתחברים באופן טבעי.

"נסו למצוא מה אתם הכי אוהבים, ממה אתם הכי מפחדים, מה הכי מהווה השראה בשבילכם, ולאו דווקא בשדות המוכרים לכם. בדקו תרבויות אחרות, קחו את כל אלה ותהפכו את זה לשלכם. אני יודע שהרבה סטודנטים מתחבטים בשאלה: 'אוי לא, איך אני מוצא את הסגנון שלי?' - זה שם, זה מי שאתם. אתם הולכים בצורה מסוימת, הקול שלכם נשמע בצורה מסוימת, נסו למצוא את מה שהופך את אתכם לעצמכם.

"ועוד משהו: אל תנסו לנחש מהו הדבר העכשווי. אם כולם עכשיו X, תהיו Y או Z. במשך שנים הייתי מעצב גרפי ועורך, כשבעצם רציתי להיות מאייר. בגיל 37 בחרתי לעשות את הדבר שאני רוצה, ואם אני אוהב את זה, אז גם הציבור יאהב את זה. דבר נוסף, כדי להתקיים כאנשים יצירתיים אתם חייבים להשתנות כל הזמן, אז אל תעמדו באותו מקום".

Mark Ulriksen

מארק אולריקסן משתתף מרחוק בתערוכה "נוט בוק", המוצגת ב״מוזיאון בית העיר״ בתל אביב, שבו מוצג פרויקט "פושטית" (אוצר: ד"ר גיא מורג צפלביץ'). הפרויקט עוסק בפרשנות אישית למחברת החומה - אותה מחברת ותיקה וישנה, המזוהה עם מערכת החינוך בתחילת דרכה של הציונות הסוציאליסטית הארצישראלית. הערב (יום ה׳) יתקיים ערב הרצאות, מיצגים, וידאו ומחול, בשעה 20:00, במוזיאון בית העיר, רח' ביאליק 27, תל אביב. הכניסה חופשית.