ממי שואב מעצב מבוסס השראה? מי השפיע על דרכו, מי הרשים אותו בחדשנותו? במי הוא רואה הבטחה מסעירה ולמה? באוקיינוס של מידע ורשתות חברתיות ביקשנו לסמן נקודות משפיעות בדרכם של ארבעה מעצבים ישראלים שפועלים בתחומים שונים – אלכס פדואה, דב גנשרוא, שרית שני חי ויוסי למל – ולהבין מהבחירות שלהם מה ומי מרגשים אותם.
"הצרפתים משוויצים באינדיווידואליזם שלהם, אבל העיצוב הקלאסי שלהם נוקשה, ממושמע. הם לוקחים את עצמם נורא ברצינות. סטארק הביא לעיצוב הרבה הומור. הוא אחד האנשים היותר מצחיקים, מרעננים ונועזים שפגשתי. העבודה שלו מנסחת מחדש שפה חזותית ומתכתבת עם ההיסטוריה העשירה של החפצים. הכורסה הזו, למשל, עוצבה כקריצה נוספת לכורסה שעיצב בתחילת שנות ה-90:
"הייתי לפני כמה שנים בבר שהוא עיצב במלון פנינסולה בהונג קונג – ושם יש אלפי המצאות שלו. אין שום דבר שהוא לוקח כמובן מאליו. איך את יושבת, איך את אוחזת את הכוס, איך את מגיעה לשירותים ומה קורה שם. שפע של חיים, דימיון ואלגנטיות בבנאדם אחד, וגם שאפתנות אינסופית.
"ב-92' שלחתי אליו מכתב, הצעתי לו לעשות מכונית ביחד. הוא התלהב והסכים לפגוש אותי. איש אימפולסיבי ואינפנטילי בצורה נפלאה. ליצן מקסים ביותר. המכונית לא התממשה, אבל עבדתי בסטודיו שלו על פרויקט תומסון – עשרות מוצרים שעיצב לחברת האלקטרוניקה. אחר כך התחתנתי וחזרתי לארץ.
''כל חיי ראיתי אותו כמאסטרו, אני חייב לו הרבה. הוא ניסח שפה, שבר מוסכמות, סלל דרך. מעולם לא התכופף. מבחינתי, זה המקום שבו צריך להיות מעצב גדול באמת: הוא לא נותן שירות ולא פותר בעיות ולא עונה על צרכים. מעצב גדול הוא איש רוח, הוא איש שקם בבוקר עם שמחה אדירה – יש לו מה להגיד. הוא חייב להיות המוביל. לא המהנדס, לא היזם, לא איש השיווק. אלא האדם היוצר. מזל שהעולם צריך את זה ומוכן לשלם על זה.
''אחרי הכוכבות שלו היה מאוד באופנה לבקר אותו, לדקור את הבלון. בארץ כבר הרבה שנים יורדים עליו, קוראים לו 'חיליק' בזלזול. נכון שהוא לא עשה משהו חדש ונפלא בתחום המוצרים כבר הרבה שנים (חוץ מהיאכטה הנועזת שיצר לסטיב ג'ובס), אבל אני מדבר על 30 שנים מופלאות, שבהן פסע בדרך שאף אחד לא פסע בה. יש מעט יוצרים בתחום הזה שאני מסתכל על העבודה שלהם ואומר – אני לא מבין איך הוא עשה את זה. אף אחד ב-20 השנים האחרונות לא מגיע לקרסוליים שלו. כולל העובדה שהמוצרים הם באמת כאלה שאנשים חיים איתם – מייצרים אותם, קונים אותם, לא רק מציגים אותם בגלריה".
את ברנקו לוקיץ',
מעצב אמריקאי צעיר, פדואה לא פגש מעולם. "יש לי קשר רופף אליו – אני מכיר את פרופ' בארי כץ, מרצה לעיצוב בסטנפורד, שיחד איתו יצר את הספר 'nonobject'
. כשראיתי את העבודות של לוקיץ' חוויתי חוויה נדירה, שלצערי כבר לא קורה הרבה בתחום של העיצוב התעשייתי – הנה קורה כאן משהו חדש ואיכותי, מקורי. יש לו באמת מה להגיד, יש לו חזון, גם הוא לא הולך בדרכם של אחרים. יש בפרויקטים שלו חוכמה, עומק ואישיות, וחשיבה רעננה.
>> צפו בסרטון הווידאו שמראה את הכפית מקרוב
"אנשים שחושבים יש הרבה. אבל כמו בבישול – אם בסוף זה לא טעים אז אין לזה ערך. הספר שהוא פירסם הוא ספר של קונספטים, של הדמיות. אבל יש לו גם סטודיו, מוצרים שמיוצרים. השעונים שלו, למשל (בתמונה הגדולה למעלה). כשהאמריקאים תיכננו את הרכב שנסע על הירח, אחד האתגרים היה למצוא חומר מספיק חזק לפנסים. הרי בזמנו אלה היו נורות ליבון והיה צריך ריק סביב חוט התיל, שאם לא כן יישרף ויינתק. ולא מצאו חומרים מספיק קשיחים. בסוף הבינו: לא צריך בכלל זכוכית. שם ממילא אין חמצן ולכן אין צורך בזכוכית שתגן על הריק. לוקח זמן עד ששוכחים מה שיודעים ויכולים לראות את הדברים מזוויות חדשות.
"כך, בשעון של לוקיץ' יש חור. איפה שאמור להיות לוח המחוגים, במקום הצפוי ביותר - אין כלום. בכל השאר יש. אני מהקשישים שעונדים שעון. אבל התנועה של פרק היד יכולה להעליב באמצע פגישה. בשעון של לוקיץ', השעה נמצאת בטבעת. לא צריך לסובב את פרק היד כדי לראות מהי.
"האופנוע שעיצב הוא מדהים. קשה למצוא מישהו שמצליח להשתחרר מהעולם של השפה האוטומוטיבית. אופנועים זה דבר מאוד בוטה, מוחצן, פורנוגרפי. אין אופנוע מאופק, הם בחוץ. כדי להתגבר על המוסכמות האלה צריך להיות באמת מיוחד. לוקיץ' עשה עבודה ארכיטקטונית כמעט, בקווים מאונכים. האופנוע שלו נראה כמו בלוק, בניגוד להיגיון הדינמי. ויחד עם זאת, הוא מבטא אישיות חדשה, שהיא קבילה ואמינה לגמרי. הייתי נוסע על אופנוע כזה. לוקיץ' עיצב אותו כך שהוא משתלב בארכיטקטורה של הסביבה, כי הרי רוב הזמן אופנוע חונה ברחובות העיר. החלק הקונספטואלי שלו הוא לא גלריסטי, אלא טעים באמת. הוא שף אדיר, שיודע לעבוד עם מרכיבים".
>> מחר: הבחירות של דב גנשרוא
