קראו להם נאיבים, מנותקים מהמציאות, קומוניסטים, והביטוי הזכור מכל - "ילדי הפרחים". העשור הוא שנות השישים של המאה הקודמת: אם היינו אומרים לדור הזה שהצבא האמריקאי הוא זה שיביא את תורתם ומהפכתם ליישום מלא, כנראה שהיו מחייכים, מחבקים ושולחים אותנו לנסות סם מרחיב תודעה אחר.

אבל המציאות, כמו שפעמים רבות אומרים עליה, עולה על כל דמיון. ב-1969 הומצאה רשת האינטרנט בשביל הצבא האמריקאי. ארבעה עשורים לאחר מהפכת הפרחים, ניתן לומר שהמהפכה שאליה הטיפו התממשה הלכה למעשה על ידי רשת האינטרנט. בטעות יש שרואים אותה כמהפכה טכנולוגית, כשהיא למעשה המהפכה החברתית המשמעותית ביותר שקרתה במאה הקודמת ובזאת הנוכחית.

אם בשנות השישים העליזות השיתוף נסב סביב סמים מרחיבי תודעה, בני זוג שונים ולעיתים חלל משותף שנקרא קומונה - בימינו אנחנו משתפים הכל באמצעות הרשת: מחשבות, מכוניות, כישרון, דעות, קוד. לכל נושא שעולה ברוחכם יש שוק. אחד השיתופים הבולטים והמעניינים ביותר שהרשת הביאה לעולם הממשי הוא חללי העבודה המשותפים.

"urban station" בבואנוס איירס. העיצוב הוא פקטור חשוב מאוד בחלל העבודה השיתופי. צילום: באדיבות urban station

COWORKING

את המונח טבע ב-1999 ברני דקובן, מעצב משחקים אמריקאי, טרום המעבר למילניום הבא. הוא החל לצבור תאוצה באמצע העשור הראשון של שנות האלפיים, וכמו כל שינוי הוא לא התרחש בחלל ריק: במקביל להתפתחויות הטכנולוגיות המואצות שעבר העולם החלו מחירי הנדל"ן, במדינות המערב בעיקר, להאמיר לשחקים. פרילאנסרים ויזמים לא יכלו להרשות לעצמם לשכור משרד, ורבים מהם החליטו לעבוד מהבית כאמצעי חיסכון. על פניו אידיליה מושלמת, אבל כמו כל מהפכה, הפן החשוב ביותר שלה נשכח לו בצד: נפש האדם.

בסקר שנערך לאחרונה בקרב עצמאים שעובדים מהבית, התברר שהפחד הגדול ביותר שלהם הוא הבידוד החברתי והחסך בקשר בלתי אמצעי עם אנשים בשר ודם. בשיחה שהייתה לי עם ג'קי-שתי-אצבעות, מסגר אומן שמעביר את רוב שעות היממה לבדו, שאלתי אותו לפשר המבטא שיש לו. הוא ענה לי שזה מבטא של מישהו ששכח איך לדבר. חצי שנה של עבודה מהבית הבהירה לי את כוונתו.

"citizen space" - הראשון שנפתח בעמק הסיליקון, ואחד הגדולים ביותר היום. צילום: באדיבות eesmyal

כמענה לצורך האנושי למפגש עם אנשים אחרים החלו לצוץ - תחילה בעמק הסיליקון (בו נמצא אחוז היזמים הגבוה ביותר בעולם למ"ר), ולאחר מכן בעולם כולו - חללי העבודה השיתופיים. הראשון שנפתח לציבור הרחב נקרא "citizen space". הרעיון בבסיסם פשוט: תמורת תשלום מינימלי תוכלו לקבל כיסא, שולחן וסביבת עבודה, ללא התחייבויות או חוזים לזמן ארוך. עצמאים רבים החלו להבין שעבודה מהבית או מבית הקפה היא נחמדה לתקופה קצרה מאוד: בטווח הארוך היא גורמת להם לבידוד שמוביל לפגיעה בפרנסה. אתה פוגש פחות אנשים, יוצר פחות קשרים - לא דבר רצוי לעצמאים וליזמים.

קו-וורקינג בקינגס קרוס, לונדון. לא רק שולחן וכיסא - גם תוכן ותמיכה למשתתפים. צילום: באדיבות Hub Kings's Cross

חללי העבודה השיתופיים ענו על הצורך בקהילה ובסביבה תומכת ומפרה. ואכן, המוצלחים שביניהם לא הסתפקו בשולחן ובכיסא וסיפקו הרצאות ותוכן לקהל/קהילה שלהם, כל מקום והנישה שלו. הרעיון החל להפוך למעין תנועה עם מניפסט והוראות הפעלה עבור מי שחפץ להקים חלל עבודה שיתופי במקום מגוריו. במסגרת ההתפשטות העולמית הגיע הרעיון גם לישראל, או נכון יותר לומר - למדינת תל-אביב, שנייה לעמק הסיליקון באחוז היזמים למ"ר.

ההאב תל-אביב

ההאב בתל אביב. דגש על סביבה ומעורבות חברתית. צילום: אמית הרמן

ההאב היא רשת בינלאומית של חללי עבודה שיתופיים, שמוגדרים כמרחב ליזמות חברתית, סביבתית וטכנולוגית. הקהילה שנוצרה במקום מורכבת ממגוון בעלי מקצועות חופשיים, כגון עיתונאים, מעצבים, יזמים, קואוצ'רים ופעילים סביבתיים.

המגוון האנושי הוליד מיזמים מסקרנים, כשהדגש בהם הוא על הסביבה והמעורבות החברתית של חברי הקהילה. מדי שבוע מתכנסים חברי ההאב לארוחה משותפת או הרצאות בנושאים מגוונים, שתורמים לחיזוק הקשרים בין החברים ולהעשרה.

ההאב התל אביבי, ללא תנאי קבלה. אהבתם? תישארו. צילום: אמית הרמן

עיצוב החלל - שהוא פקטור חשוב מאוד ביצירת חלל עבודה שיתופי - לוקה בחסר בהאב תל-אביב , בטח בהשוואה להאבים אחרים בעולם, כדוגמת אמסטרדם, שבו רואים את החשיבה והעיצוב המוקפד. היתרון הגדול של ההאב

הוא ברשתיות הבינלאומית שלו, כך שאם יוצא לכם להיות בסן פרנסיסקו או אמסטרדם תוכלו בימי השהות שלכם להצטרף להאבים המקומיים תמורת תשלום סמלי. בהאב מאמינים בסינון טבעי ולכן לא הציבו שום תנאי לקבלה למקום: תבואו, תתרשמו. אהבתם? תישארו. לא אהבתם - תמשיכו הלאה.

ג'אנקשן

הג'אנקשן. התשלום סמלי עד מאוד, השהות מוגבלת לשלושה חודשים. צילום: אמית הרמן

בשלושת החודשים האחרונים אני ושותפי למיזם ישבנו בחלל עבודה שיתופי המיועד לסטרטאפיסטים בתחילת דרכם. הג'אנקשן - או הצומת, בשמו העברי - הוקם ע"י קרן ההשקעות ג'נסיס (Genesis Partners) ומטרתו לאפשר ליזמים הצעירים (או המבוגרים במקרה שלי) להגשים את חלומם בתנאים אידיאליים, תמורת תשלום סמלי עד מאוד.

מלבד כיסא ושולחן שקיבלנו היינו מוקפים ביזמים שנמצאים בשלב זהה לשלנו. מי שאי פעם ניסה להפיח ברעיון חיים ולהפוך אותו לעסק בר קיימא יודע באיזו רכבת הרים נפשית מדובר: יום אחד אתה בטוח שאתה הולך לכבוש את העולם, ולמחרת אתה חושב שמה שאתה עושה הוא חרא טהור. להיות בסביבה של אנשים שתומכים בך, ואתה בהם, זה דבר שלא יסולא בפז.

הג'אנקשן, מעבר להיותו חלל עבודה, מעשיר את היזמים במפגשים שבועיים עם בכירי התעשייה, אלו שעשו זאת וגם אלו שנכשלו. מכולם יכולנו ללמוד ולהשכיל - אם בהרצאות אורח או במפגש פנים אל פנים עם אנשים ששעה מזמנם עולה בשוק החופשי כמה מאות דולרים - כל זה חינם אין כסף ומתוך רצון כנה ואמיתי של האנשים הללו לקדם ולהחזיר משהו לתעשייה שהביאה אותם לאן שהגיעו. בשנה הראשונה לקיומו הצליחו האנשים שמפעילים את המקום להקים ולתחזק קהילה יציבה ורשימת המתנה של יזמים המעוניינים להצטרף אליו.

הבונוס: מפגשים שבועיים עם בכירי התעשייה. צילום: אמית הרמן

במיטב המסורת של ההייטק הישראלי, השפה המדוברת והנכתבת (גם באתר הבית) היא אנגלית. כשנתקלתי בתופעה בפעם הראשונה קצת חרה לי השימוש באנגלית. ככל שהזמן עובר אתה מבין שזוהי דרך לניתוק מהמציאות הישראלית המקיפה את היזמים, ולחיבור עם העולם הגדול, שם לרוב ישיקו את המוצר או השירות שעליו עמלו.

תנאי הקבלה הפורמליים לג'אנקשן דורשים רעיון לסטרטאפ וראיון עם מפעילי המקום. מעבר לזה אין קריטריונים נוקשים לקבלה. השהות מוגבלת לשלושה חודשים, כדי לאפשר ליזמים נוספים ליהנות מהמקום.

הספרייה

הספרייה. נוף עוצר נשימה שיעזור ליזמים להרגיש שהם כבר עשו זאת. צילום: איתן שבתאי

עיריית תל-אביב חנכה אותה בחודש שעבר, במסגרת המאמצים להפוך את העיר לגלובלית. המקום מיועד ליזמים וסטרטאפיסטים ונמצא באחת הקומות של כלבו שלום הוותיק, בחלל ששימש וימשיך לשמש כספרייה. כיסאות ושולחנות המיועדים ליזמים הוצבו, אבל ללא ספק השוס הגדול של המקום טמון בנוף עוצר הנשימה של תל-אביב, שבוודאי יעזור ליזמים להרגיש, גם אם זה לא שלהם, שהם כבר עשו זאת.

השילוב בין חדשנות מחשבתית לעיריית תל-אביב יצריך מהאחרונה להוכיח שאפשר לשלב בין גוף ביורוקרטי מעצם מהותו לחדשנות טכנולוגית. שווה להמתין ולראות אם אכן החיבור יצמיח את הסטרטאפ הבא. מתכונת הקבלה דומה מאוד לזו שבג'אנקשן: גם כאן השהות מוגבלת לשלושה חודשים, ועליכם למלא (איך לא) טופס הרשמה בו תידרשו לספר על המיזם, השותפים, ולשכנע את מי שזה לא יהיה בעיריית תל-אביב שגם לכם מגיע משרד במגדל שלום , עם נוף לים.

טקלופט

הטקלופט. חלל מעוצב ומגובש. צילום: באדיבות tecloft

חלל שיתופי נוסף המיועד ליזמים, בעיקר מתחום ההייטק, שפועל קרוב לחודשיים ומגבש בימים אלו את הקהילה שלו. החלל מעוצב ועושה רושם שהיזמים שמאחורי הפרויקט למדו היטב את הנושא בטרם הקימו את המקום. הטקלופט ממוקם בלב תל-אביב, ברחוב נחמני - יתרון אדיר עבור הסטרטאפיסטים התל-אביבים.

המפעל

המפעל בבנייה. פונה לא רק ליזמים, אלא לעצמאים באשר הם. צילום: איתן שבתאי

חלל עבודה שיתופי שנמצא בהקמה בימים אלו. ייעודו רחב יותר: הוא פונה לעצמאים ולעובדי המקצועות החופשיים באשר הם (גילוי נאות: כשאנחנו לא עובדים על המיזם שלנו, שותפי ואני עושים לו את המיתוג).

מיזנטרופ

המיזנטרופ היה המקום הראשון בתל אביב שהתאים לקונספט, אבל הוא אינו מזוהה עם תנועת החללים השיתופיים, והסיבה קרוב לוודאי טמונה בשמו: מיזנטרופ, למי מקוראיי שאינו יודע, הוא אנטיפט שאינו מעוניין בחברתם של אחרים. מהבחינה המיתוגית-רעיונית יש פה פספוס: אמנם החלל והשפה המיתוגית מוקפדים, ונדמה שהשם נבחר בתשומת לב, אך קהל היעד הטבעי של המקום מחפש בנוסף לחלל לעבוד בו גם את חברתם של אנשים, וכאן המיזנטרופ מעודד אותם להישאר בבידודם.

ניתן לומר שהמיזנטרופ הוא יותר בית-קפה אוטומטי שבו אפשר לעבוד בשקט, ללא הפרעות מהסביבה או מהמלצרית שבאה לשאול בפעם העשירית אם אתה צריך משהו. ניתן לשכור בו מקום על בסיס של שעה, שבוע או חודש. אבל המיזנטרופ לא הצליח לגבש סביבו קהילה, שכל כך חשובה לקיומם של מקומות מעין אלו. יהיה מעניין לראות לאן יתפתח, אם בכלל.

תוך כמה שנים נדע אם חללי העבודה השיתופיים הם העתיד, כזה שייראה טבעי והכרחי לכל עיר, או שמדובר בעוד רעיון יפה שלא שרד את מבחן הכדאיות הכלכלית.

מבט נוסף על החלל המעוצב בבואנוס איירס. צילום: באדיבות Urban Station

וכך זה נראה בברלין. צילום: באדיבות Betahaus berlin