בשבוע שעבר נחשף הקליפ החדש של יוני ליבנה לשיר "כדורי שינה". את הקליפ ביימו יחד יואש פלדש ועדי 'מנקו' פלד-פליישר, על בסיס איורים של פלדש. הבלוג "עטלף" ערך איתו ראיון.

יואש, תוכל לספר לנו קצת על הקליפ החדש?

"הקליפ הוא עיבוד חופשי לסיפורו של אורפיאוס, שירד אל השאול כדי להחזיר את אהובתו, הנימפה אורידיקה, לחיים. אחרי שהקסים את הספן שמעביר את המתים אל עולמם החדש בעזרת מוזיקה שמיימית, והרדים את הכלב בעל שלושת הראשים ששומר על השער, ניתן לו חסד אחד: הוא יכול היה לקחת את אהובתו, בתנאי שלא יביט בה עד שיחזרו לעולם החיים. אבל ברגע האחרון אורפיאוס הנלהט לא התאפק, הביט בה וחרץ את גורלה למות (שוב). כשהתחלנו לעבוד על הקליפ ידענו שאנחנו – כמו השיר של יוני – הרבה יותר אופטימיים. לכן, ההחלטה הראשונה שלנו היתה להעניק לגיבור שלושה פינים דקים ויפים שעוזרים לו במסעו אל אהובו. שלושה, ולא מספר מוגבל כמו שניים.

הנה הקליפ של "כדורי שינה" שהכין יואש פלדש:

"המסע בקליפ, כמו שינה, מתחיל בלילה. הגיבור יורד במעלית אל מעבה האדמה, חוצה את הים המפריד, רוצח את הכלב התלת-ראשי, לוקח את שלושת הפינים של הכלב וניגש אל אהובו הישן. בתסריט המקורי, האהוב היה אמור לאכול את הפינים של הכלב ולהצמיח לעצמו שלושה פינים משלו, אבל בזמן הצילומים הבנו שיהיה הרבה יותר מדויק אם הוא יקבל את הפינים של הכלב עצמו. אולי משום שהתלבטנו לגבי מהותו המוסרית של הכלב. לי נדמה שהרצח של הכלב בקליפ הוא רצח סתמי, מתוך להט, וניתן היה למנוע אותו. בסיום הקליפ, הגיבור ואהובו בוחרים לא לחזור לעולם האמיתי, ולהישאר יחד בביתו של האהוב במעבה האדמה. אבל הפינים שמצמיחה אהבתם צומחים במקום ממנו מגיע הגיבור, מתנועעים להם, ארוכים ודקים, ברוח הנעימה של הלילה".

כמה זמן לקח לצלם את הקליפ?

"שלושה ימים, לאורך ראש השנה, מתוכם יום אחד של צילומים (שבת) שנמשך מארבע וחצי בצהריים עד ארבע בבוקר. בפגישה הראשונה כתבנו את התסריט, יום לאחר מכן צילמנו חצי קליפ שגנזנו ולמחרת התחלנו הכל מחדש".

אפשר לשמוע עוד פרטים על הצד הטכני של העשייה?

"הקליפ צולם בטכניקה של סטופ-מושן בעזרת מצלמת הפוקט שקניתי לקראת טיול בהודו בשנת 2006. אחרי שיצרתי את הדמויות מקרטון ותפרתי את איבריהן בחוט רפואי, הנחנו אותן על רקעים גדולים – והתחלנו להזיז אותן ולצלם. זאת עבודה שדורשת הרבה מאוד סבלנות, כי למעט התנועה שרוצים להציג – חייבים לשמור ששום דבר לא יזוז על הסט. ומשום שהדמויות שלנו היו קטנות (כ-10 ס"מ), לא היתה לנו ברירה אלא להשתמש בשיפודים.

"באיזשהו שלב באמצע הלילה, בדיוק בשעה שצילמנו את הסצינה האחרונה, הידיים של מנקו כבר התחילו לרעוד מעייפות וריכוז. אני זוכר שהיא דחפה בעזרת השפיץ של השיפוד את אזור החלציים של הגיבור, כדי לקרב אותו אל אהובו, ופתאום זה נראה כל כך אמיתי ומפחיד. צחקנו!"

והנה הקליפ של "הזדמנויות", עוד שיר של יוני ליבנה

פלדש מנהל בלוג ציורים, בו אפשר בין היתר להזמין דיוקן במתנה. רוב הדיוקנאות הם בעירום, ולא פעם זוכה מושא הציור- בין אם הוא זכר או נקבה – ליותר מפין אחד, באורכים משתנים. דמויות אחדות גם נהנות ממספר מופרז של אצבעות בכף היד וברגל: שבע אצבעות, עשר אצבעות, ולפעמים יותר.

איך נולד העולם מרובה הפינים והאצבעות? מה הבסיס התיאורטי או האני מאמין שעומד מאחוריו?

"שפע! אני אוהב שיש הרבה מכל דבר. אני מדבר על שפע אמיתי, מעיין אמיתי שנובע, ולא רק על שכפול מכני. שפע כזה, בלתי מוגבל, אך מגביל את עצמו מעצם מהותו – כמו כדור הארץ השורץ אנשים – הוא המפתח לשחרורו של האדם. כשרק התחלתי לצייר, לפני כשלוש שנים, אהבתי להרבות את האצבעות של הדמויות שלי, בידיים וברגליים. זה היה סימן למעשה, או מעשים שגלומים בהם – וסיכויים רבים שלא יתממשו לעולם (דווקא משום שיש כל כך הרבה מהם – בחלקה של איזה אצבע ייפול המעשה?). אט אט, עם התחלת התעניינותי בחיי נצח – ועם אימוצו של סדום, הלובסטר שלי – גם הפינים התחילו להתרבות בציורים שלי. הפין הוא מעין אצבע רגישה ביותר, אך הוא בעל כוחות מאגיים ("לא עשו אותי באצבע") ולכן גם מושך יותר.

"אז האם הפינים המרובים הם התשובה לחיי הנצח? רחוק מכך. כשהתחלתי לצייר, ציירתי תמיד פין יחיד. בתחילה הם היו זקופים, אחר כך הלכו ונשמטו, במין ריפיון כללי. במאוצת החודשים, הפינים הלכו והפכו קטנים יותר ויותר. רבים נהגו לשאול אותי באותה תקופה אם למעשה מדובר בכוס. כל כך קטנים הם היו. מיקרוסקופיים כמעט. ואז קרא הנס. לפתע, אולי בגלל קוטנם, הם החלו להתרבות. כמו ייחורים של צמח. רבייה של איברי הרבייה, אך ללא מין. אולי זה מה שמוזר בפינים שלי: הם לא סקסיים, לצערי הרב. רק לאחר שהתרבו כך, קטנים כל כך, התאפשרה הצמיחה שלהם. כעת הפינים שלי עשויים להיות פעמים רבות ארוכים ודקים, רבי תושייה. כך אני אוהב אותם".

רוב הציורים בבלוג הם דיוקנאות מוזמנים. איך זה עובד?

"אני כמעט לא מצייר דמויות מן הדמיון, אלא בעיקר אנשים אמיתיים. מרבית היצירות שלי הן בראש ובראשונה עסקה: עסקה ביני לבין האדם שמופיע בדיוקן. אני תופש את העבודה שלי כשירות ציבורי הכרחי – גם הציבור הוא צד בעסקה הזאת – ולכן המחירים נוחים מאוד. לאחרונה, בעקבות מסקנות ועדת טרכטנברג, נאלצתי להעלות מחירים וכעת מחיר דיוקן אישי שאני מצייר עולה 158 שקלים בלבד. לדוברי אנגלית המחיר נשאר כשהיה: 78$".