כמעט עשר שנים אחרי שנכנסנו לבית שלנו (כן, שלנו) הגענו למצב כלכלי שבו אנחנו יכולים להרשות לעצמנו לסיים את השיפוץ. אתם בטח מכירים את זה, וכמעצבת אני אומרת לכם שוב את מה שלא השכלתי ליישם בעצמי - בסוף השיפוץ אל תשאירו דברים לא גמורים. איך שתִפרקו את הארגז האחרון, שום דבר לא יזוז יותר.

שבע שנים לקח לי לבחור, לקנות ולהתקין (בעצמי!) שלושה גופי תאורה, למעשה ארבעה -- אחד מעל לכיור בחדר הרחצה, אחד בשירותים ושתי מנורות קיר מעל המיטה שלנו. החוטים החשופים שלהם נעטפו, נדחפו פנימה ושרדו שני ילדים. בחירה לא ממש הייתה שם, כי עד שהגיעה ההחלטה, הזמן והכוחות לסור שוב לחנות ולגמור עם זה כבר - ממש לא היה חשוב לי מה אני לוקחת, העיקר שיהיה נחמד ויאללה - שיהיה כבר משהו על הקיר. בשנים האלו גם לא היה לי משרד וביתי היה תיק העבודות שלי שנחקר ונבחן על ידי לקוחות. ועדיין.

כמה שנים אחר כך סוף סוף לקחתי את עצמי בידיים וניגשתי לתקן את אור התקרה בחדר השינה, שלא פעל יותר משנתיים. מילא חדר שינה בלי אור, אבל ארון בגדים שלא רואים מה יש בו?! משהו התפספס בבית המנורה ולא הזמנתי מישהו שיתקן, וגם המאוורר כבר לא פעל כמו פעם. אז שינסתי מתניים והזמנתי מתקין (עד כאן) וקניתי מאוורר, שמקרר את לילותינו לחלומות על אפריל וחלונות פתוחים בלי רעש המזגן של השכנים.

ככה זה נראה על שולחן של מישהו אחר, מאד מסודר. פתקי נייר-סושי של ניקו

וככה זה נראה אצלי. מרשה לתלוש רק את הלבנים מלמטה..

מצאתי את הניירות האלו במילאנו ועכשיו הם מעטרים את השולחן שלי. עדיין עובדת על הסטיילינג..

היום היה פה אמיר, הנגר היקר שלי (מכל הבחינות, ובצדק) והתקין לי מגירות תחת שולחן העבודה. אלו מגירות שאני פותחת שלוש עד מאה פעמים ביום, להוציא פתק, עט, נייר דבק ושאר חומרים שאהובים על הילדים, ובזכות הסדר שעשתה אצלי ליאור לפני כמה שנים - הם גם תמיד נמצאים שם (בזכות החינוך הם תמיד חוזרים לשם, או בזכות ה-OCD של אמא). כשבע שנים הייתי חורקת שיניים וזועקת לשמיים בכל פעם שנפלו על אצבעותי מגירות איקאה החביבות שקניתי, "לבינתיים". סלסלות פח מינימליסטיות שנשאו בגאווה את השם אנטוניוס.

לא אכחד, אני יודעת בעל פה את שמותיהם של מרבית מוצרי איקאה וביתי שזור בהם באופן אלגנטי ונונשלנטי גם יחד. לא מתנצלת - גאה. המגירות אפילו התאימו על המילימטר מתחת למשטח המושקע. בהתחלה הן היו סבבה, אבל עם השנים דברים התחילו להתעקם קצת ומה לעשות, המגירות הפכו כבדות ונהגו ליפול, להיתקע ולא למלא את מטרתן באופן כללי.

והנה הזמן הגיע! קשה לי לשבת פה ולכתוב כשהן כאן לידי, עם הטריקה השקטה שלהן והסדר המופתי בפנים (החלוקה הפנימית הותאמה ל..אנטוניוס של איקאה), חדשות, נקיות, אלגנטיות וכל כך נחוצות פה. המטבח שלי הורכב לפני שפטנט הטריקה השקטה הפך לסטנדרט, וכל מה שבא לי זה לפתוח ולסגור אותן (אני לא מבינה איך אנחנו מונעים מתינוקות את המשחק המהנה הזה, בחיי).

האקספדיט של רפאל, האקספדיט של נינה. צילום: גלית דויטש-דביר

לקראת מתיחת הפנים הקלה שעובר הבית, לכבוד זה ששוב יש לי אנרגיות ומשאבים, ולכבוד כיתה א', רציתי לארגן מחדש גם את חדר הילדים. בעצתה של חברתי הטובה שמצטיינת בארגון ועיצוב חדרי ילדים הבנתי (כלומר היא אמרה לי) שמה שנחוץ בחדר הוא מקום נפרד לספרים. גם בחדר שלנו יש אקספדיט (הכוורת הלבנה השימושית של איקאה), אבל הוא עמוק מדי ולא ממש מתאים לספרים. על המדף נשארים עוד 15 ס"מ, שבהם ממש מפתה לשים דברים: ערימות, אוצרות, פלסטלינות, תצוגות וקופסאות עם עוד אוצרות ופלסטלינות. הגישה לספרים הפכה לבלתי נוחה, והדברים פזורים בערימות לא מספיק מאורגנות. בקיצור, מהומת אלוהים.

כן, זה באמת חדר שילדים משחקים בו

זה האקספדיט של הילדים של מעצבת תכשיטים ובלוגרית, קרוליין ארמל, שנמצא במרתף. מצד אחד זה נראה מסודר כמעט מדי כדי להיות אמיתי, מצד שני: תחשבו כמה זה עוזר לילדים שהכל כל כך ברור ונגיש, שאין עומס של יותר מדי צעצועים, שאפשר לגשת, לראות, לבחור, להוציא בקלות בלי להפיל דברים אחרים, שהכל ממוין לפי הגיון (צבע, נושא, חומר), וכמובן שהדברים שלא כדאי לגעת בהם בלי מבוגר מונחים גבוה. אופן הסידור של הרהיט הזה הוא יותר מסתם יפה לעין: הוא מאפשר לילדים לשחק וליהנות מהצעצועים שלהם, וגם לפתח מודעות לצד הוויזואלי והאסתטי שלהם. מן הסתם, כשיגדלו, תשתנה התכולה והתצוגה של הרהיט, והם יוכלו להוציא דברים עדינים יותר (גם אצל מבוגרים, אגב, זה ממש לא עובד כשיש במדף אחד יותר משני דברים בשני מישורים שונים. אתם לעולם לא באמת תשתמשו במה שמאחורנית, כי זו תהיה טרחה גדולה מדי לגשת לזה, ובסוף תוותרו. זכרו כשאתם מארגנים..)

עכשיו, משהספרים עברו למשכן חדש, הכל יכול להתארגן טוב יותר, גם לקראת כיתה א' של הבת שלי. רציתי לשתף אותה בסדר החדש שנכנס לחיים של כולנו, ואולי להכניס גם לי לראש שהילדה הקטנה שלי מתחילה עוד מעט ללמוד בבית ספר.

ארץ יצורי הפרא ושאר דמויות מספרים על המדפים החדשים

אני יושבת בחדר שלהם, אחרי שסידרתי את מדפי הספרים - את הספרים לקטנטנים מזמן הוצאנו, השארתי מקום לספרים מהספרייה, מקום לספרים שלו, לשלה, ופריטים שהיו תחובים עמוק באקספדיט פתאום קיבלו מקום של כבוד. כשהתצוגה לא עמוסה מדי זה מקל על הבחירה, ומזכיר לילדי השפע שלנו מה יש להם (אתן מכירות את זה - בכל פעם שמסדרים את הבית ואוספים בצד דברים ישנים, הילדים מתנפלים עליהם כמוצאי שלל רב). אפילו אירגנתי מדף ל"ארץ יצורי הפרא", ועלה לי רעיון להוציא מדי פעם ספר ולארגן לו תצוגה, נוסח book of the week. אחרי שהילדים נרדמו ישבתי על המיטה, וכמו מקס, הבטתי למעלה וראיתי איך החדר גדַל. פתאום כל הרהיטים המקיפים אותי גבוהים.

חדר ילדים 2005. מיטת תינוק ושידה יד שנייה מרופאת שיניים, תמי

בהתחלה, כמוהם, הכל היה ממש נמוך. לא היה בחדר רהיט גבוה ממיטת התינוק של הבן שלי, למעט כמה מוביילים תלויים מן התקרה. שידה, מקום לצעצועים. אחר כך נכנסה כוננית גבוהה. לפני כמה שנים הוחלף ארון הבגדים הקטן יחסית (כן, גם משם) בארון קיר מעשה ידי נגר עד לתקרה, שיכיל את כל הבגדים, הקיץ-חורף, שמיכות ומצעים, ספרים וזכרונות, משחקים ותחפושות שלהם, שהפכו גדולים יותר ורבים יותר. אחר כך בא האקספדיט. ועכשיו מדפי הספרים שנישאים עד מעל גובה משקוף הדלת.

את אור הלילה צריך להחליף במנורת קריאה. הרגליים כמעט נוגעות בקצה מיטת הנוער. צריך לפנות מקום לספרים ומחברות, ילקוטים ונעליים, ולאחסן עוד כמה צעצועים.

זו לא קלישאה של מגזיני עיצוב שהחדר גדל עם הילדים. זו רק תובנה: הילדים שלי כבר לא קטנים.

מצד שני, עוד מעט נגדל ממוריס סנדק לספייק ג'ונז. :)

* מוריס סנדק, "ארץ יצורי הפרא", בתרגום אוריאל אופק. הוצאת כתר