כולם אוהבים לראות בתים יפים. מגזיני האדריכלות (גם כאן, בגלריית הבתים שלנו ) מלאים בתמונות מרשימות, מרהיבות.

אלא שרוב הבתים שמככבים בתמונות האלה שייכים לאנשים – אם לדבר גלויות – עשירים. המדור הזה יביא לכם בתים אחרים, לא מושלמים, של אנשים שהכניסו לפינה הפרטית שלהם משהו מעצמם, מסיפור חייהם ומהעדפותיהם. ללא אדריכל או מעצב פנים, ללא חשבון בנק מרופד –יצירתיות ואהבת היופי, נטו.

  (צילום: שירן כרמל)

המארחת הראשונה שלנו היא אלקה, שנולדה בפרנקפורט למשפחה גרמנית נוצרית. שם הכירה את בעלה, ישראלי ממוצא טריפוליטאי, והפכה לאלקה חכמון. ב-81' עלו לישראל עם שלושת ילדיהם.

היא מעולם לא עסקה בעיצוב. נולדה למשפחה ריאלית, למדה בנקאות אבל היתה אשת משפחה כל חייה. את ילדיה גידלה בבית ינאי, בבית שהיה תמיד נקי מקישוטים. בעלה היה ספרטני, היא מספרת. קישוטים עשו לו רע, ולה היה חשוב שהוא ירגיש טוב.

לפני 14 שנה, אחרי פטירתו, פרצה ממנה היצירה: "הייתי צריכה למלא את החלל, את הזמן. עשיתי מהבית שהיה לנו בבית ינאי צעצוע גדול, מימשתי פנטזיות, כמו ילדה שמשחקת בחול".

עשר שנים מאוחר יותר השכירה את בית המשפחה שעל הצוק ועברה לתל אביב. בשנה אחרונה היא גרה בדירה שכורה ביפו, "דירה יבשה, נקייה, באפור-חום-לבן. אפשר להשתולל. התחלתי לקשט".

לסרוג החלה ב-2002, כשנולד הנכד הראשון שלה. "לשבת עם תינוק זה משעמם. ברגע שיכול היה להשתמש בידיים שלו – רציתי ללמד אותו משהו, ולא מתמטיקה. שיחקנו בחרוז מושחל על חוט, כמו ששיחקתי כשהייתי ילדה. הוא אהב את זה. הוא היה המאסטר שלי". את החומרים היא אוספת בכל מקום שתופס את עינה. כשצילמנו אצלה, למשל, תפרה שמיכת טלאים רכה לנכדתה החמישית שאך נולדה, ממטליות מיקורפייבר צבעוניות לרכב, שקנתה בחנות זולה בשדרות ירושלים ביפו.

הבית מלא צבע, ודלתו בדרך כלל פתוחה לרחוב. העוברים והשבים נכנסים, טועים לחשוב שזו חנות: "כולם רוצים שאני אמכור. אני רק יכולה או לתת מתנה או שזה נשאר אצלי. עכשיו אני מרגישה שהבית מתמלא יותר מדי".

לב הבית הוא שידה גדולה שעליה מונחים, בין היתר, תמונה של אלקה בת השלוש, ובובה שחורה שמלווה אותה מגיל חמש. התוכי פפאיה עף בכל הבית, והנכדים באים להתארח תדיר. המיטה שלה נמוכה במיוחד בשבילם, כדי שיוכלו לישון איתה.

>> עיצוב העמוד: נעם רוזנברג

>> לאתר של שירן כרמל לחצו כאן.

מכירים בית מתאים למדור? נפלא! כתבו לנו כאן .