היום פתאום החלטנו. לא ברור מהם האירועים שגורמים לתהיה להפוך לידיעה, לספק להפוך להחלטה. כי אנחנו כמעט שם כבר הרבה ימים. ופתאום היום אמרנו “יאללה”.
אנחנו רוצים הרבה זמן “להכניס אמנות הביתה”. מדברים על זה שנים. אחרי עשרים שנה של פוסטרים מה-MOMA או גלויות שתלויות לנו על הקירות רצינו לתת את המקום על הקיר שלנו למשהו עמוק יותר. אולי פתאום הבנו בעצם כמה אנחנו נמצאים בבית שלנו כל הזמן, עד כמה הדברים שמקיפים אותנו יכולים לשקף או ליצור או לקחת מקום בדקות והשעות והימים המהירים שיוצרים את החיים שלנו. ומצאנו את הציור של שירה גלזרמן.
צילום: אלעד שריג
וגם זה בזכות הפייסבוק
בהתחלה ראיתי אותה בבלוג צילום, נשענת על הקיר מאחור, בסטודיו. אחר כך ראיתי אותה מעל מסך המחשב כששירה גלזרמן, האמנית הבלוגרית המוכשרת, שלחה לי אותה באימייל.
אחרי זה פגשנו אותה פנים אל פנים אצל שירה בסטודיו ואחר כך שוב, בפתיחת התערוכה בגלריה (כבר אז שיחק לי המזל.. יצאתי מהבית, בדרך למסיבה ומנסה לרקוד על שתי חתונות, ואמרתי “אם תהיה חניה ממש ליד – אני עוצרת”. מה הסבירות לחניה ב-20:30 בפרישמן פינת שלמה המלך אתם תגידו לי. חיכה לי כחול לבן בית אחד משם!).
מאז היא ניבטה אלי מכמה מגזינים וביקורות. הספקתי לשאול את עצמי למה אני אוהבת אותה, מה בה מוצא חן בעיני, איך הייתי מתארת אותה בפיסקה מלומדת מלאה במילות אמנות היישר מהלימודים (מנסה להיזכר בדברים שלמדתי ובתנועות אמנותיות והשמות שלהם. הכל אבד לי). אבל תמיד חזרתי להרגשה פשוטה מאד: היא פשוט מוצאת חן בעיני. אני מוכנה להכניס אותה הביתה.
אני מוכנה שהיא תלווה אותי יום יום, בוקר בוקר מחיי. כמו עוד שלושה אנשים איתם אני חולקת את חיי, יום יום שעה שעה באותו חלל. וזה לא מעט.
עכשיו אני מבינה שזהו, זה קורה באמת. החלטנו. אנחנו מכניסים עוד ילדה הביתה. ואת הדב שלה. והסיפור שלה שיירקם אצל כל אחד מאיתנו. מוזר לחשוב, אבל תוך כמה שנים היא תהיה איתנו יותר מאשר היתה עם היוצרת שלה. היא תישיר אלינו מבט מהקיר הכי חשוף והכי מרכזי בבית, בינות קירות מגובבי-מסגרות מאיקאה ועמוסי סידורים, לפתע השקט הזה של המבט החודר שלה ושל הדב, השניה הקפואה הזו בִּזמן עבר וּזמן דמיון, הסיפור האחר הזה – על הקנבס, אצלי בבית, מעל לספת הקורדרוי.
מעניין איך יהיה עם הילדה והדֹּב בבית. מעניין מה הילדים יגידו. אם היא תזכיר להם את עצמם או תשלח את הדמיון שלהם לתפור לה עבר או עתיד, או להסביר עם רגליים על הקרקע למה היא מחבקת את הדֹּב ואיזה מבט, אם בכלל, יש לו בעיניים. ואולי אפילו לא יחשבו שזה דֹּב.
