בתי מלאכה מסורתיים וטכניקות עבודה ישנות מחכים לפריצות דרך של מעצבים, כדי להמציא את עצמם מחדש. עמנואל באבלה עושה את זה לזכוכית מוראנו – אומנות מקומית ארוכת-שנים באיטליה – ומעניק לה סקס-אפיל שלא היה בה קודם. הוא לא מתעניין רק בטיפוח העשייה המקומית של מוראנו, אלא מחפש באופן כללי גישות שנטועות במסורות מקומיות - אריגה בהודו, חציבת השיש בקאררה, וקרמיקה בוונטו. גם האיכויות האלה מוצאות מקום בתצוגה הנוכחית שלו במילאנו, במסגרת תערוכת ונטורה למבראטה, ושנקראת RIEN DE 9 (שום דבר חדש).

יחד עם שותפו אדיטורה ג'ובאני סקאצ'י, באבלה מחבר אמנות וטכנולוגיה. "הכל נעשה כאן, באיטליה, כמו שאתה יכול לראות", אומר סקאצ'י, ומסביר: "כלומר, אתה יכול לראות שזה איכותי". הזכוכית משחקת כאן בתפקיד הראשי, עם עבודות מורכבות ומוקפדות של כלי זכוכית המוטבעים בשיש, שמחבק אותם מבלי לנפץ. מתח חזק יותר מורגש במרכז החדר, שבו צפים בחלל תשעה כלי זכוכית מוראנו גדולים בצבעי ים, ופסים שמנים של זכוכית חלבית דמויית-ברזל מתלפפים סביבם. האלגנטיות של העבודות מזכירה בועות שהתנפחו כמעט לכדי פיצוץ. "צריך לזכור שהזכוכית היא החומר הכי קשה לדחיסה, וכשמשתמשים בשני סוגים של זכוכית, יש כאן אתגר", אומר סקאצ'י.

  • עוד דיווחים משבוע העיצוב במילאנו - כאן.