אנחנו עומדים בשורה, לבושים חולצות לבנות מגוהצות. באולם ההתעמלות הגדול טקס יום הזיכרון עומד להתחיל. המורה יפה עוברת תלמיד תלמיד, ונותנת לנו להדביק על כיס החולצה מדבקה. אני מסתכל על הצמח המוזר הזה, עם פרחיו הכדוריים האדומים, דווקא נראה בכלל לא ישראלי. "זהו דם המכבים", היא אומרת בחיוך. איזה מסכן הצמח שקיבל שם כזה נוראי ואכזרי, אני תוהה לעצמי, ואז נשמעת צפירה.
זיכרונות ילדות
אין ילד במדינה שאינו מכיר את המדבקה הזו. שנים תהיתי איך הצמח הזה קשור ליום הזיכרון לחללי מערכות ישראל. יש שתי תשובות: המסורתית הישראלית, שמתהדרת בנופך רומנטי - שבכל מקום בו נפל חייל ישראלי, צומח פרח דם המכבים. וההיסטורית - וכנראה גם הריאלית - מנהג מסורתי בריטי מימי מלחמת העולם הראשונה, אז נהגו בחודש נובמבר לענוד על דש הבגד פרג אדום, שסימל את דמם של החיילים הבריטים בשדות הקטל של פלנדריה. אז רצינו גם, ולנו יש את דם המכבים.
פריט מתוך האוסף הנוסטלגי של herzl's photostream ב''flickr''
איך מקבעים מסר בזיכרון קולקטיבי? איך מקדשים שכול? איך מדינה מנציחה אובדן? לפני כחודשיים קיבלתי מתנה מדהימה מחבר קרוב: "האנציקלופדיה י.לבני לבולי ישראל". הספר, במהדורה מוגבלת מ-1969, בעל כריכה עבה ואדומה עם הטבעה מוזהבת עליה, מציג את כל הבולים והחותמות הרשמיות של ישראל מקום המדינה ועד 1970. החלטתי לבדוק איך מדינה מספרת את הסיפור שלה דרך הבולים שיצאו לכבוד ימי הזיכרון והעצמאות. מה ישראל מעניקה לעצמה ליום ההולדתה. מתברר שלא מעט פרחים. טייק א לוק:
יום ההולדת השני. משמאל: בול המוקדש להעפלה; מימין: קריאה לעלייה חופשית לארץ ישראל, עם חרוז משירו של טשרניחובסקי. איירו: מ.קארה, וינד-סטרוסקי, תל אביב/1950
1950 מציגה מעבר מגלות לקוממיות, ובולי העצמאות מאז והלאה משנים את אופיים: קרבות ופרחים מלווים את החגיגות. אבל ושמחה, יגון ותקווה שזורים זה בזה שוב ושוב. הניסוח הרשמי לימי הזיכרון הוא למען "לוחמי הקוממיות", ושובל הבול הוא זה שמנציח את אותם ימים.
שדות קרב מכריעים ופרחי הארץ המלבלבים באותם מקומות. מימין לשמאל: יד מרדכי ופרח הדרדר, עמק הירדן ופרח הדגניה, הרי צפת עם כלנית. צייר: א. וליש, תל אביב/1952
מוותרים על הנופים ביום הולדתה החמישי של המדינה, עם חמש כלניות והספרה 5. ציירו: וינד-סטרוסקי, תל אביב/1953
וחזרנו לקרבות. מימין: מצודת גדין בקיבוץ יחיעם עם פרח דם המכבים; משמאל: גשר על הירדן בכביש בית שאן-טבריה ונרקיס. נראה שווייצריה. צייר: א. וליש, תל אביב/1954
ואז מגיעות ארבע שנים של יצירתיות: שבע שנות עצמאות ושבעה קנים למנורה, סרט כחול-לבן בצורת הספרה 8 על סמל המדינה, מטוס סילון מצייר 9, ומנורה עם עשרה עלים לציון עשור לעצמאותנו. שימו לב לפונטים המשתנים - טיפוגרפיה עברית במיטבה:
מימין לשמאל: ג.מורי, 1955. האחים שמיר, 1956. א.וליש, 1957. א.וליש, 1958
בין אם נגמרו הרעיונות היצירתיים ובין אם הבינו שזה לא מספיק רגשני ורומנטי, בשלוש השנים הבאות המדינה חוזרת להנציח את פרחי ארצה. קורה משהו מעניין: שימו לב לניסוח בשובל המציין את יום הזיכרון. צה"ל משתרש בתודעה. מעניינים לא פחות שילובי הצבעים בין הטיפוגרפיה וצבע סמל המדינה באותו שובל.
כלנית, רקפת, נרקיס, חבצלת החוף, נר הלילה, ההדס המצוי, החצב והרדוף הנחלים. מאייר: צבי נרקיס/1959-1960
הגאווה הלאומית חוזרת ב-1962 עם מטוסי הקרב הסילוניים של חיל האוויר / ציירו: האחים שמיר
צבי נרקיס חוזר לאייר את פרחי ארצינו: שושן צחור, חטמית זיפנית וצבעוני השרון/1963
כנראה שלא נותרו הרבה פרחים בשדותינו, כי מ-1964 המדינה מציינת את ימי הזיכרון ואת ימי העצמאות דרך מדע, טכנולוגיה ואדריכלות מקומית:
יום העצמאות ה-16. מימין: מחשב אלקטרוני, המולקולות הגדולות של התא החי וכדור הארץ בחתך. צייר: א.קלדרון, רמת גן/1964
המוביל הארצי חוגג לישראל 17 שנה. צייר: צבי נרקיס, תל אביב/1965
1965 גם היתה השנה האחרונה שבה הונצחו יום העצמאות ויום הזיכרון בבול משותף. מעתה המדינה מוציאה שני בולים - אחד לכל מועד.
גלעד משחררי הגליל התחתון. צייר: א.אדלר, חולון/1966
בולים בסגנון מודרניסטי מייצרים תמונה פנורמית של היישוב העברי. צייר: אליעזר ויסהוף, בת ים/1966
אחרי מלחמת ששת הימים הגאווה עולה: מחווה לחיל האוויר הישראלי דרך שלושה מטוסים ושלוש תקופות: "הפייפר", "מיסטר 4" הצרפתי וה"מיראז'". ציירו: האחים שמיר/1967
סמל המדינה המסורתי משתנה. צייר: א.אדלר, חולון/1967
מימין: אנדרטת שלושת הקנים האייקונית - שימו לב לרקע הלא שגרתי והשחור; משמאל: סמל צה"ל - חרב ועלה של זית - עטור אותות שלוש המלחמות הגדולות. שני בולים פרי מכחולו של אלעזר ויסהוף
יום הולדת 20 ושני בולים המקדשים את העלייה והתבססות המפעל הציוני. האחים שמיר/1968
הבולים שראינו עד כאן מלמדים לא רק על הלך הרוח של המדינה המתהווה, אלא גם על האבולוציה שהעיצוב הגרפי הישראלי עבר. התחלנו מבולים בסגנון אירופאי קלאסי וריאליסטי, וסיימנו עם בולים מודרניים ומינימליסטיים בצבעוניות פשוטה. הטיפוגרפיה העברית מציגה עושר ומנעד בלתי נתפס של פונטים: מקלאסיים, סריפיים ומקושטים מאוד, עד לפונטים סופר מודרניים, גיאומטריים ופשוטים. המדינה גדלה ואיתה גם השפה העיצובית המקומית.
אז מה היה לנו ב-20 שנותיה הראשונות של מדינת ישראל? קצת מדע, קצת מורשת קרב והמון המון פרחים. נדמה ששלושת העשורים הראשונים של המדינה היו תמימים. השנים שבאות אחר כך כבר מציגות תמונה שונה: המציאות שלאחר מלחמת יום הכיפורים הרבה יותר קודרת ופסימית. הנצחת ימי הזיכרון כבר לא עוסקת בתקווה ובמבט קדימה, כי אם באבל וקיבועו כחלק מהדי-אנ-איי שלנו. בשבוע הבא - חלק ב'. הנה דוגמה מייצגת:
מימין: בול לזכר חיילים שמקום קבורתם לא נודע. עיצוב: אסתר גרינמן; משמאל: האנדרטה ליד הכנסת. איור של אסף ברג/1975
זיכרון קולקטיבי לא פשוט לקבע, ומסרים לאומיים לא קל להנחיל. הדואר שלפני עידן האינטרנט היה מערוצי התקשורת הישירים והעיקריים של מדינה מול אזרחיה, בעיקר באמצעות הבולים. את דם המכבים פגשתי לראשונה כילד בן שש, מצויר על מדבקה. עד היום משרד הביטחון מחלק את אותה מדבקה בדיוק לילדי ישראל. ככה משרישים דימוי, ככה משרישים תודעה.
