מדובר בלא פחות מעונג צרוף לחיות על הפלנטה עליה קבעה ניקול ראדימן את משכנה. ניקולנד, אם תרצו. יקום מקביל ומופלא בו הופעה של פיליפ קירקורוב מטריפה את החושים לפחות כמו סשן אנפלאגד של ריהאנה, מצוקה כלכלית היא שם של מחלת עור אקזוטית שפוגעת רק באנשים עניים ולהיראות כמו אישה בת 50, שמורה ומטופחת במיוחד, כשאת בת 24, זה הכוסית החדש.

אין ספק שניקול ראידמן היא מה שניתן להגדיר בקלות כאישה שנראית טוב. כן, מדובר באישה יפה ומטופחת לכל הדעות. ואני משתמשת במילה מטופחת על כל הקונוטציות הטרחניות, הזקנות והנואשות שניתן לספח למונח הנ"ל. וזו בדיוק הבעיה עם שגרת היופי של ניקול ראידמן - היא לא גורמת לה להיראות כוסית רעננה כמתבקש לפרגית נחשקת מהשנתון שלה, היא גורמת לה להיראות כמו אישה בשלה ושמורה היטב. מסוג הנשים שכולנו נרצה להיראות כמוהן. כשנהיה בנות 50. או במילים אחרות, וכן אני הולכת לצטט את בריטני ספירס: ניקול, מותק, את בת 24 ,"כבר לא ילדה, אך עוד לא אישה", נא להתאפר בהתאם!

טיפ לחיים - לאיפור מאז ומתמיד היה אפקט מבגר. זה אולי מגניב לבגר את עצמך קוסמטית כשאת בת 16 ורוצה להשתחל לקלאב, אבל אפקט המגניבות של ההליך פג אחרי גיל 18, בערך באותו הזמן בו את מתחילה להבין שכל שנה שעוברת ואת נראית מבוגרת יותר - סכום המזומנים של הבחורים שאת יכולה להשיג קטן יותר. אך לא כך בניקולנד.

האמת היא שליבי יוצא אל ניקול. לא רק בגלל שאני מחבבת אותה פלוס, אלא כי אני מצליחה לשער מאיזה מקום סוציו-רגשי מורכב נובעות הבחירות שלה. ואני אסביר. מבחינתה של ניקול, היא אשת עסקים לכל דבר. אישה צעירה ומחושלת שבנתה את האימפריה שלה במו ידיה בעולם קשוח של אוליגרכים מהמין הגברי והעתיק.

ראידמן החליטה, באופן שכלתני ומחוכם למדי, אם אני לא יכולה להילחם בהם - מדוע שלא אצטרף אליהם? ואני ממש לא מדברת על הבחירה שלה בבן הזוג, אלא על הבחירה שלה להידמות לבן הזוג וליתר חבריו למגזר העסקי המכובד. ניקול מתאפרת, מסתרקת ומתלבשת ככה לא רק בגלל שהיא חושבת שזה יפה - אלא בגלל שהיא חושבת שככה היא נראית מקצועית יותר. זו בעיה ידועה של אנשי עסקים צעירים - הם מפחדים שלא ייקחו אותם ברצינות בגלל המראה הפעור שלהם. אז אפשר לבחור למתג את החיסרון ולהפוך אותו לאייקוני (עייני ערך מארק צוקרברג וכפכפי האדידס שלו), ואפשר, כמו ניקול, לנסות להתאים את עצמך לדמוגרפיה עימה את מתרועעת.

זה לא הכמות, זה האיכות

ראידמן היא בפירוש לא עלמת החן הידועה היחידה שלקחה את קונספט ה"כל שערה במקום, עד שאי אפשר לנשום" שלב אחד קדימה. לנה דל ריי הפעוטה משחקת על התפר שבין זמרת לגיטימית לבובת פין-אפ משנות ה-50, אבל לצערה נראית כאילו היא באמת בשנות ה-50 לחייה. שפתי הברווז האלו אולי מדמות עבור גיל ריבה את דמות הפיטר פן הנצחי, אבל עבור לנה דל ריי מדובר במכת מוות. אין ספק שהיא נראית טוב - אבל כאישה בת 37, לא כנערת אינדי פופ. גם אדל, זמרת צעירה ויפה לכל הדעות, לא יורדת מפק"ל שמלות הטאפטה והתחרה א-לה שרה נתניהו ומקפידה על איפור "מכובד" ותסרוקת בסגנון עדות הסופרימס.

האמת היא שהטעות המרכזית של ניקול היא לא עומס האיפור כמו טיבו. אלוהים עדי שלילי אלן וניקי מינאז' לא בוחלות בהיקף המיליגרמים של הסחורה שהן כופות על פרצופן ועדיין מצליחות לצאת יותר שובבות ממותשות. ההיצמדות של ניקול לגווני הבורדו, הסגול והחומים בשפתיים היא כמעט מביכה בקלישאתיות שלה. מדובר בצבעים שהינם אסורים בתכלית האיסור לכל בחורה שעוד מתחזקת סט קטן של שיני חלב בין חניכיה (או על פי הרפרטואר של מרבית רשתות למידות גדולות - בחורה שהיא פחות ממידה 44). ואף מילה על המניקור הווינטאג'י ועל תסרוקת גלגל הטופיר הפסיכוטית בשיער.

ועדיין, גם אם היא מחבלת לעצמה, קשה שלא להעריך את השירות הציבורי האלטרואיסטי שניקול עושה בגופה עבור נשות ישראל המזדקנות. שכן, אם ניקול ראידמן, במודע או שלא, תורמת אפילו מעט לסובלנות וללגיטימיות כלפי המראה של הנשים המבוגרות באשר הן - סחתיין עליה, יצא לה חתרני, והיא אפילו לא ידעה שהיא כזאת.