אתם מספרים על הנופלים
"מעולם לא היינו חברים. אבל גיורא, בלונדיני, צנום, עם שן קדמית משויפת - לא יוצא לי מהראש. הוא החלל הראשון בחיי שנגע בי בחייו ובמותו. בבית-הספר התיכון שלי, שנים אחרי, עדיין מנגנים בכל יום זיכרון את "בכל שנה בסתיו, גיורא" לכבודו, ורק אני יודע שמכולם, כל בני המחזור, המורים, בני המשפחה והחברים שלו, דווקא אני, שבהזדמנות היחידה להיות חבר שלו בחייו ביקשתי לעבור מקום – דווקא אני הייתי שם - במותו" (אילן מהקריה).
כמעט לכל אחד יש את יום הזיכרון הפרטי שלו, את החלל האישי שאליו הוא מתגעגע וזוכר.
יום הזיכרון הוא יום שבו עולים מחדש הפנים והשמות שהכרנו, הצעירים והצעירות שאהבנו, הפרידות שנפרדנו.
כמחווה לנופלים, מציע ynet לכם הגולשים לספר לכולם על החלל שנפער בחייכם: מי הוא היה, מה הוא אהב, ממה הוא צחק ולאילו הרגלים קטנים שלו אתם לא מפסיקים להתגעגע. ספרו לנו כיצד השפיע עליכם בחייו - ובמותו.
את הזיכרון הפרטי שלכם אתם מוזמנים לשגר באמצעות הקישור "תגובה לכתבה" בסוף קטע זה.
הסיפורים שמעולם לא סופרו:
הנה כמה מתוך עשרות הסיפורים האישיים שעדיין לא סופרו, שנשלחו בידי גולשים מהארץ ומהעולם בשעות שחלפו מאז כניסת יום הזיכרון תשס"א.
אביבה מגן-נר כותבת על דני פרייברג ז"ל:
"בכיתה כבר היינו מאוהבות בו ונילחמנו על ליבו. דרכנו ניפרדו כשהלכנו ללמוד בבתי ספר תיכוניים שונים. אחרי מלחמת ששת הימים בה שרתנו כחיילים שמעתי את שמו כשהודיעו כי עלה על מוקש. היום יכול היה לחגוג את יום הולדתו ה- 53 עם המדינה. אף פעם לא שכחתי אותו בכל שנותי".
אורן מבת ים כותב על יוסי קורקין ז"ל:
"השתתפתי בהפלגות רבות עם סא"ל קורקין, כשפיקד על סטי"ל בחיל הים, לפני ששב לשייטת 13. מכל ההפלגות אני זוכר דווקא אחת. בגלל מצב הים הוא פשוט הקיא, כמו שקרה לרבים מאיתנו. לרוע מזלו, כולם שמעו את זה במערכת הכריזה בספינה. ואז, בצניעות ובאנושיות שכל כך איפיינו אותו, הוא התעשת, ואמר במערכת הכריזה 'זה קורה לכולם, כולם בני אדם'".
נחיק מעין צורים כותב על יוני דבירי ז"ל:
"וביום נמהר אחד, ר"ח אדר ה'תשנ"ח, בעיצומה של הפגזה עזה עלה יוני אל העמדה ולא שב ממנה. פגז מרגמה קטלני קיפד את חייהם של שלושה מפקדים, ויוני בתוכם. הותיר חלל אינסופי; הורים, בכאבם הבלתי נתפס, חברה שאבדה גבר אוהב ואהוב, וחברים - ביניהם כותב שורות אלה - שדמותו של יוני נצרפה בלבם ובזכרונם לעד".
אלמוני כותב על עמר אלקבץ ז"ל:
"ניסיתי היום להיזכר בכל אותם רגעים, שברי זכרונות, משנת השירות, מהגיוס ומרגעים קטנים בטירונות. לעולם לא אשכח אותך אחי".
אורי מקייפטאון כותב:
"כמו בכל שנה, הקהילה היהודית בקייפטאון התייחדה עם זכר הנופלים בטקס מרגש בהשתתפות מאות יהודים וישראלים בני כל הגילים... לא ניתן היה להזכיר את עשרים אלף שמות הנופלים, אך שמותיהם של העולים מדרום אפריקה שנפלו במערכות ישראל, עשרות רבות, הוקראו אחד אחד, והעלו דמעות בעיניים".
אורן מלונדון כותב:
"קשה להיות רחוק מהבית ביום כזה. יש בי מין ריקנות שקשה להסביר".
יהונתן כותב על אביעד קוליץ ז"ל:
"נולד וגדל ברובע-היהודי, בעיר העתיקה בירושלים. למד ברובע-היהודי ובישיבה התיכונית "נתיב-מאיר" וסיים את לימודיו בביה"ס הדתי הפתוח מל"ד. מקטנותו היה גונב לבבות. ילד יפה בעל עיניים ירוקות וגדולות ופרצוף תמים אשר תמיד קרן מטוב-לב. ניחן בידי זהב ובכשרון אומנותי לצייר וליצור. בחור שתקן, שאמר מעט ועשה הרבה, ואשר היה מוכן להפוך עולמות למען חבריו ואוהביו".
א' כותב על דן ז"ל:
"נדמה לי, שלפעמים אני עדיין רואה אותך מביט בי מהחלון שלך, כשאני עומד בתחנת האוטובוס ומחכה לקו 3".
זמיר כותב על אורי אזולאי ז"ל:
"תמיד הוא כינה אותי 'בן דודי האהוב' והיתה זו אהבה הדדית, שהחלה עוד בהיותו רך בשנים, כשהיה מקפץ על גבי והסתיימה מספר ימים לפני נפילתו, כשבאתי לבקרו בבית הוריו. אורי היה ישן בדיוק והחלטתי שלא להעירו. כך אני זוכר אותו, גיבור ישראל הנם את שנתו. שלושה ימים אחר כך, הוא נפל כאשר הוביל פלוגת צנחנים למארב בלבנון".
שי מהשרון כותב על אברהם מזרחי ז"ל:
"כששמעתי שהוא נהרג בכיתי כל כך הרבה. לא האמנתי שבחור צעיר ויפה, אשר ידיו היו כה שריריות יכול להיהרג. מציאות כל כך מוכרת באזורנו היתה בלתי נתפסת לילד בן 13, שזה אני. לאחר מציאת הגופה הלכתי עם אחותי לבקר בבית. מראה האב השבור שבר את לבי, המבט המיוסר והכואב הרס אותי. היום בהיותי אב ל-2 אינני מבין כיצד ניתן להתמודד עם מות ילד. מות ילד זה סוף העולם, רק המוות בכוחו להפסיק את הכאב".
לפנייה לכתב/ת 
יום הזיכרון תשס"א
מומלצים
