פברואר 1957. האחות יפה חבצלת, אז בתחילת היריון ראשון, עבדה במחלקת היולדות בבית החולים הדסה בבאר־שבע. זמן קצר לאחר שהתחילה את תורנות הערב שלה, נכנסה למחלקה אישה מבוהלת. "זה היריון שני שלי", בכתה האישה, "אני בחודש שישי ויש לי צירים כמו שקרה בהיריון הראשון, וגם הפעם אצא מכאן בלי ילד".
"התחלתי בהליכי קבלה", משחזרת חבצלת כמעט 64 שנים אחרי. "קראתי מיד למיילדת, שהורתה לי להכניס אותה לחדר הלידה וקראה לרופאה. האישה ילדה די מהר, והתינוקת, שלא בכתה, הונחה בקערת אמייל וכוסתה בחיתול. היה ברור לכולנו שאין אפשרות להציל אותה. הרופאה ניחמה את האם, אמרה לה שהיא עדיין צעירה ויעצה שבהיריון הבא תהיה במעקב. כשהתכוננתי לצאת מהחדר, הצצתי בקערה ופתאום ראיתי שהחיתול עולה ויורד בתנועה קלה. מיהרתי להרים את החיתול וצעקתי לרופאה שהתינוקת חיה. מיד הבהלנו אותה לחדר יונקים, כדי שתוכנס לאינקובטור עם חמצן. אחרי דקות, כשהרופאה הביטה בתינוקת שהייתה עטופה בצמר גפן באינקובטור, היא אמרה: 'התינוקת הזאת מתעקשת לחיות'. היא שקלה 900 גרם ואורכה היה 20 ס"מ, עד אז לא ראו דבר כזה בבית החולים. בתקופה ההיא, לתינוקת שנולדה בסוף חודש שישי לא היה שום סיכוי".
ומה קרה איתה?
"הלכתי מדי יום לבקר אותה, לראות שהיא חיה. אחרי שירדה ל־700 גרם באינקובטור, היא החלה להגיב לתרופות ולטיפולים שנתן לה הצוות שנלחם על חייה. במשך שבועות לא היה ברור אם תשרוד. בהתחלה לא נתנו להוריה לראותה, כדי שלא ייקשרו אליה, ויעצו להם לא להעניק לה שם. כשמצבה התייצב, הם הורשו להציץ בה מבעד לחלון זכוכית. רק אחרי שבועות הורשתה אמה להחזיק בה, אבל כל הזמן רמזו להם, שגם אם תחיה, 'לא ברור מה ייצא ממנה'.
"רופאת הילדים שהייתה אחראית על הטיפול בה, קיבלה החלטה שכשהתינוקת תגיע למשקל שלושה ק"ג, היא תשוחרר הביתה. אבל אז התחילהמגפת שלשולים במחלקת הילדים, והרופאה חששה שזה יסכן את חיי התינוקת היקרה הזאת, והחליטה לשחרר אותה במשקל 2,750 ק"ג. כשיצאה לביתה, כבר קיבלה את שמה: בת שבע".
"את ה־900 גרם?"
נובמבר 2020. כיום יפה חבצלת היא בת 86 וחצי, אלמנה פעילה וחיונית, דיירת בדיור המוגן "אחוזת פולג", אם לשלושה בנים (63, 60, 56), סבתא לעשרה וסבתא־רבתא לשישה (השביעי בדרך).
התינוקת בת שבע פסטינגר היא היום בת 63, תושבת באר־שבע, נשואה, אם לשלושה וסבתא לשמונה, בני עשר עד שמונה חודשים. פסטינגר יצאה לפנסיה מוקדמת מהקריה למחקר גרעיני, עשתה הסבה לטיפול באנשים עם צרכים מיוחדים ועבדה שנים כסייעת בבית ספר לילדים אוטיסטים. במשך שנים לא היה שום קשר בינה ובין האחות שהצילה אותה, עד שהגורל הפגיש ביניהן שוב.
אבל לפני כן כמה השלמות מתבקשות. בת שבע קיבלה את שמה מאביה, מנחם פרלמוטר, שהיה ניצול שואה והחליט "ששבע זה מספר המזל שלי, כי נולדתי ב־7 בפברואר, 1957, בשעה שבע בערב", מספרת פסטינגר.
על נסיבות הולדתה שמעה מאמה, פרחיה. "בהתחלה אמא סיפרה לי שנולדתי פגה, שלא היה לי סיכוי לחיות, ושקרה להם נס. רק אחרי שנים היא סיפרה על הקושי שחשו כשהיא יצאה בשנית מבית החולים בלי תינוקת ובחוסר ידיעה מוחלט מה יהיה גורלי. גדלתי בבית מאוד תומך, מוקפת אהבה קצת חונקת, כי אבא שמר מאוד עליי ועל אחותי שצעירה ממני בשנתיים. אבל הייתי ילדה שמחה ומאושרת. בבאר־שבע הקטנה של ילדותי הייתי שומעת לא פעם את המשפט, 'אה, את ה־900 גרם?'. זה נתן לי תחושת מיוחדות", היא צוחקת.
את גיל פסטינגר, בעלה, הכירה בגיל 15. הם נישאו כשהייתה בסוף שירותה הצבאי והוא היה בתחילת שירות הקבע.
גם ההיריון הראשון שלה הסתיים במפח נפש גדול. בגיל 21, אחרי היריון תקין, ילדה בת שבע את בתה בלידת עכוז, ו־12 שעות לאחר הלידה נפטרה התינוקת, טראומה קשה לזוג הצעיר ולסבא ולסבתא שחזרו לאסונם הראשון.
"אחרי זה לקח לי שנתיים וחצי להרות. כשסוף סוף הריתי, היו לי המון חששות. אבל ההיריון היה תקין, ובסופו נולד ניב (40) ואחרי שלוש שנים הגיע יואב (37). דור (33), בן הזקונים, נולד פג, בשבוע ה־35, נשלח היישר לאינקובטור, ועשה לי טראומה חבל על הזמן. חשבתי שאחווה את מה שהוריי חוו איתי, אבל לשמחתי הוא שקל 2,205 ק"ג, ומראש הסיכויים שלו היו טובים משלי".
בחזרה לחבצלת. לאחר הולדת בנה הראשון היא פרשה מהדסה ובהמשך עבדה עשרות שנים כאחות בריאות הציבור בבתי ספר ובטיפות חלב. ב־1972 כשבעלה, משה חבצלת ז"ל, הועבר לאילת במסגרת עבודתו במפעלי תובלה, עקרה המשפחה לאילת, עד שחזרה ב־1979 למושב חרות, בית ילדותה.
כשבת שבע הייתה בת 17, פגש אביה במקרה ברחוב באילת את חבצלת, האחות המיתולוגית, וכששב הביתה נתן לבת שבע בתו את כתובתה. "כתבתי לה מיד שהייתי שמחה לפגוש בה, אבל לא קיבלתי תשובה", היא נזכרת.
חבצלת: "כשהגיע אליי מכתבה עם תמונה שלה, הייתי מאוד נרגשת. סיפרתי על כך לכולם, אבל משום מה לא עניתי לה ואני מצרה על כך עד היום".
התנפלנו אחת על השנייה בחיבוק
קיץ 1990. השתיים נפגשות בחתונה משפחתית בשדה בוקר. "בני משפחתי הכירו כמובן את סיפור הפגה, ובשלב מסוים התברר שהוריה של בת שבע חברים של הורי כלתי", מספרת חבצלת. "כשאחותה של כלתי נישאה, בעלי ואני הגענו לחתונה, ובעוד אני עומדת ומדברת עם הבן שלי, פתאום מישהי מאחוריי שואלת אותו: 'אמא שלך כבר הגיעה?'. הסתובבתי, ראיתי אותה, ושאלתי: 'את בת שבע?'. כשהיא ענתה בחיוב, התנפלנו אחת על השנייה בחיבוק".
מאז הקשר האמיץ ביניהן נמשך, והן חולקות שמחות, חוויות ושיחות טלפון, מבקרות זו את זו ומעורבות האחת במשפחתה של האחרת. במסיבה לרגל יום הולדתה ה־70 סיפרה יפה לאורחיה על החוויה של הצלת הפגה. "ועכשיו, אני מבקשת מבת שבע לעלות לבמה", הוסיפה, והקהל יצא מכליו מהתרגשות למראה הפגה לשעבר.
ביום הולדתה ה־60 של בת שבע ביקשו בעלה והילדים להפתיע אותה. "עליתי על רכבת בבית־יהושע, לקחתי מונית בבאר־שבע והגעתי למסיבה בהפתעה", מספרת חבצלת. "אני לא יכולה לתאר לך את השמחה וההתרגשות שלה.
"אם יש משהו שאני מצטערת עליו, זה שלא עניתי למכתב שכתבה לי בגיל 17. הפסדתי שנים של קשר, שאין כמותו מחמם לב", מסכמת חבצלת, "אבל אין ספק שהסיפור שלנו הוא חוויית חיים מכוננת".
