ליאת לב רן (44), נשואה ואמא לשניים, עוזרת אישית של איש עסקים, מחברת הספר "מורשית חתימה" (הוצאת עברית), גרה בתל־אביב:
"סבתא שלי, אסתר סייג ז"ל, נולדה בחאלב שבסוריה. היא נולדה נכה, התחילה ללכת רק בגיל 12 וצלעה כל חייה. הנכות החריפה ככל שהתבגרה, אבל היא מעולם לא ישבה על כיסא גלגלים או נעזרה במקל הליכה. סבתי הייתה עקשנית וגאוותנית.
בגיל 17 היא התחתנה עם בעלה הראשון. שבוע אחרי החופה הוא שכנע אותה לנסוע איתו ועם בת דודתו ללבנון, ובזמן שהלכה למקווה, גנב ממנה את כל התכשיטים ועזב לארץ ישראל יחד עם אותה בת דודה, שלימים הפכה לאשתו. זו הייתה הנטישה הכואבת הראשונה של סבתי.
אחרי שננטשה, נשארה סבתי רווקה ועגונה. רק בגיל 32 היא פגשה את סבא שלי, שהיה צעיר ממנה ביותר מעשור, והתאהבה בו. גם הוא היה נכה. הייתה לו יד אחת קצרה יותר והוא גרר רגל. הם התחתנו ונולדו להם שלושה ילדים, אבי היה האמצעי.
כשסבתא כבר הייתה מעל גיל 60, היא וילדיה עלו לארץ. סבא שלי נפטר שנים קודם. בארץ כולם גרו יחד בצריפים בראשון־לציון, שם גם נולדתי. גם כשכל ילדיה של סבתא התחתנו והקימו משפחות, הם נשארו תמיד קרובים אליה. בבקרים אבא שלי היה עובר אצלה לראות שהכל בסדר, ובשובו מהעבודה היה הולך קודם כל אליה, אוכל איתה, דואג לכל מה שהיא צריכה ורק אחר כך מגיע הביתה. אמא שלי לא עפה על סדרי העדיפויות שלו, אבל היא לא יכלה להילחם בחיבור החזק שהיה ביניהם.
כשהייתי בת 12, שבוע לפני הבת מצווה שלי, אבא שלי, יצחק סייג, נהרג בתאונת דרכים. הוא היה בדרכו להסעה של העבודה, ומשאית שחילקה סחורה פגעה בו. הוא נפטר כעבור כמה שעות. אני לא ידעתי על זה כלום. היו ילדים שהתלחששו בהסעה לבית הספר. מישהו שכנראה היה עד לתאונה, סיפר שהוא ראה שאבא שלי נפצע. בכלל לא חשבתי שקרה לו משהו רציני, הייתי בטוחה שהוא שבר את הרגל. הוא אבא שלי. אין סיכוי שהוא ימות.
אבל הוא מת, וגם בבוקר ההלוויה לא הבנתי מה קורה. הגיעו אלינו המוני אנשים הביתה, ואמא שלי בכתה. ניסו לרמוז לי שאבא שלי נהרג, אבל לא רציתי להבין. גם כשקברו אותו, עדיין לא הבנתי. רק כשראיתי את האחיות שלי עם החולצות הקרועות, קרעתי גם לעצמי את החולצה.
אני זוכרת שדיברו די מההתחלה שלא מספרים לסבתא. היא לא הייתה בתמונה. לא בהלוויה ולא כלום. היה למשפחתי חבר פרופסור שכל המשפחה מאוד החזיקה ממנו. הוא היה זה שיזם את ההחלטה שלא לספר לסבתי, כדי שהיא לא תמות מצער. הדודים אמרו לה שאבא נסע לשליחות באמריקה, ולי היה ברור שאני משתפת פעולה עם זה כי אם הגדולים אומרים, אז הם בטוח מבינים. סבתא הייתה הרוסה. לדעתי היא ידעה בתוך תוכה שאין מצב שאבא שלי היה עוזב אותה בלי להיפרד.
אני זוכרת היטב את היום שבו נכנסתי לסבתא הביתה ומצאתי אותה שוכבת במיטה עם תמונה של אבי על הלב שלה. היא אמרה לי שהיא חלמה עליו. היא לא ידעה עברית ואני לא ידעתי ערבית, אבל הבנתי שהיא יודעת שהוא מת, ולמה אף אחד לא אומר לה מה קורה עם הבן שלה?
שתקתי. מובן שלא יכולתי להגיד לה שום דבר, אז פשוט החלטתי שאני לא מסוגלת לראות אותה יותר. הפסקתי להגיע. הרגשתי שאני לא רוצה לשקר לה, ואני זוכרת שכל הזמן חיכיתי שהיא תמות. רציתי לגאול אותה מהכאב, רציתי שהיא תיפגש עם אבא שלי בגן עדן. תוך שנתיים היא נפטרה, בגיל 90, וקברנו אותה לידו.
הכאב הגדול שלי עד היום הוא לא האובדן של אבא שלי, אלא השקר ששיקרנו כולנו לסבתא. אני חושבת שחשוב תמיד לבחור באמת, קשה ככל שתהיה.
את הטראומות שלי שחררתי דרך הכתיבה. כשהגיע גיל 40 הרגשתי שאם לא אכתוב, אחלה. לאחרונה יצא הספר הראשון שלי, שמתחיל בסיפור המשפחתי שלי, כשהגיבורה יוצאת לחפש את מי שהרג את אביה.
שורה תחתונה: השנה ימלאו 30 שנה למותה של סבתי. הייתי רוצה לבקש ממנה סליחה בשם כולנו.
