לפני ערב ראש השנה, כשננעל מלון "קראון פלזה" המחודש באילת לקראת הסגר השני, ערכה המנכ"לית, סוזן אהריש (46), הרמת כוסית לעובדים לכבוד השנה החדשה. אחרי שבוע של ניסיונות כושלים להחריג את בתי המלון ואת אילת מהסגר, היא הפנימה את העובדה שההחלטה לא תשתנה וכינסה את עובדיה כדי לאחל להם חג שמח למרות הכל. לאחר מכן התפנתה להכנת 266 חדרי המלון לסגירה ממושכת, החזרה חלקית של סחורה לא משומשת וחלוקת היתר בסלי מזון לכ־200 העובדים שיוצאים לחל"ת עד להודעה חדשה, חלקם אפילו לתמיד.
התרגולת לא חדשה לה. אמנם בסבב הקודם היא הייתה רק הסמנכ"לית, אבל גם אז ניהלה את הסגירה ויצאה בלב כבד לחל"ת ביחד עם כולם. במהלך חופשתה הכפויה התגשם החלום הגדול שלה להתמנות למנהלת המלון, השייך לרשת של שבעה בתי מלון בכל הארץ, בבעלות משפחת דיין.
היא מנהלת את המלון רק חודשיים, שבמהלכם הספיקה גם לפתוח וגם לסגור שוב, ובין לבין גם שהתה בבידוד לאחר שבעלה חלה בקורונה. "המלון היה מפוצץ, אז הקמתי חמ"ל בבית, כל היום הייתי בזומים ושיחות וידאו, השכנים שלי כבר השתגעו מהצעקות", היא צוחקת.
איך את מסבירה את זה שכל כך הרבה ענפים הוחרגו, כולל בתי המלון ביוון, ורק אתם לא?
"ניסינו בכל הכוח, הפעלנו מכבשים, יצאנו בכל אמצעי התקשורת, ולצערי לא הצלחנו. חבל שהמדינה שלנו לא מצליחה להבין מה זה אומר סגר נוסף באילת. הייתי אופטימית, עד הרגע האחרון לא האמנתי שבאמת יסגרו, בסך הכל אחוז התחלואה בעיר נמוך".
כמה כסף תפסידו?
"שישה מיליון שקלים רק בחודש החגים, מראש השנה ועד לסוף סוכות. צריך לזכור שיולי־אוגוסט והחגים סוגרים לנו את החוסרים של כל השנה. כל חודש שהמלון יעמוד סגור יעלה לנו חצי מיליון שקל. אומרים לנו, 'איזה יופי, עשינו שלום עם דובאי', אבל מה יעזור לי דובאי עכשיו, כשאני שולחת 172 עובדים הביתה בלי אופק חזרה?".
החזרתם את הכסף למי שהזמין וביטל?
"בגלל המצב לא גבינו בכלל, ביקשנו לשלם בזמן ההגעה וגם נתנו אפשרות ביטול עד הדקה ה־90, אפילו ביום ההגעה".
איך שרדתם את הסיבוב הקודם?
"בקושי. דאגתי לעובדים, בעיקר לאלה שאין להם זכויות פה. יש לי 17 עובדים ירדנים. עד שקיבלתי אותם יצאה לי הנשמה, ועכשיו לצערי התבקשתי לשלוח אותם בחזרה הביתה. ולהם לפחות יש לאן לחזור. יש פה עובדים זרים, סודנים ואריתראים, שלא מגיע להם כלום, וגם אין להם לאן ללכת. ניסינו לחבר אותם לעמותות שתומכות בעובדים זרים, אבל זה לא מספיק".
את רואה אור בקצה המנהרה?
"אני מאוד מחושבת, תמיד רואה כמה מהלכים קדימה, אבל זאת תקופה שאני לא מכירה. אנחנו צריכים מישהו שינהל את המשבר הזה, ואין מנהיגות. אין סיבה שהמלונות ביוון יהיו פתוחים לישראלים, ואנחנו לא. אני לא מזלזלת חלילה במחלה, חוויתי אותה אישית בבית אחרי שבעלי חלה, ואני לא מאחלת לאף אחד את מה שהוא עבר. שמרתי עליו יום ולילה, וכמעט איבדתי אותו".
כמה זמן ייקח לעיר להתאושש מהסגר השני?
"אם נחזור אחרי החגים נתאושש רק בפסח, ובטוח שלא נחזיר את כל העובדים, כי בחורף אין תפוסה כמו בקיץ".
גם את בחל"ת?
"כן, העדפתי שמנהל התחזוקה ומנהל הביטחון יישארו עם כמה עובדים וישמרו על המלון. היה קשה להעמיד את המלון שוב על הרגליים אחרי הסגירה הראשונה, ולכן החלטתי להשאיר גם צוותי ניקיון כדי שזה לא יקרה שוב".
"לא הרשו לי לקלל חזרה"
סוזן אולי לא מוכרת לכן, אבל בטוח שמעתן על אחותה הקטנה והמפורסמת, אשת התקשורת, לוסי אהריש. הוריהן, מערוף וסלווא אהריש, במקור מנצרת, עקרו לאילת בשנות ה־70 לצורכי פרנסה, ועברו לדימונה בעקבות הצעת עבודה שקיבל האב, להיות קבלן במפעל המגנזיום פריקלאס בים המלח. בתם הגדולה סאידה (47), יועצת השקעות בבנק לאומי בתל־אביב, נולדה בנצרת, וכמוה גם סוזן. הבת הצעירה, לוסי (39), נולדה בדימונה.
שלוש הבנות לבית אהריש חיו בבית כערביות מוסלמיות, ובחוץ כיהודיות שמנסות להשתלב בכל כוחן. אמן הקפידה להנחיל לבנותיה את המסורת ואת החגים המוסלמיים ולדבר איתן ערבית, ואילו בבית הספר הן התחפשו בפורים למלכת אסתר ושרו את "התקווה" בטקס יום הזיכרון.
על ההחלטה של הוריה לעזוב את נצרת ולעבור דרומה בעקבות הפרנסה היא מברכת ("מי יודע איפה הייתי היום"), אבל זה גרם גם לבלבול שאיתו היא חיה עד היום. "הייתי ילדה שלא יודעת לאן היא שייכת. לא פעם האשמנו את ההורים, אבל היום אני יודעת שהם עשו לנו רק טוב", היא אומרת.
איך הסתדרת כערבייה יחידה בבית הספר?
"לא הסתרתי שאני ערבייה, לא חשבתי שיש לי במה להתבייש או ממה לפחד, אבל היו רגעים קשים, למשל כשהתלחששו מאחורי הגב והצביעו עליי 'הנה הערבייה', או שנידו אותי ועשו עליי חרם. לא פעם עמדתי מול כיתה שלמה שהייתה נגדי, קראו לי 'ערבייה מסריחה', 'ערבייה מלוכלכת', והכי קל להגיד את זה, כי זה לא פוגע באף אחד חוץ ממני".
ולא נשברת?
"ההורים חיזקו אותי, אבל ברור שזה לא היה קל. כשהייתי מתלוננת בבית שמקללים אותי, אבא שלי אמר, 'אם אני אשמע שקיללת בחזרה, אני אוציא לך את הלשון מהמקום'. היו ימים שלא רציתי ללכת לבית הספר, אבל ההורים לא נתנו לי להישאר בבית. אמרו לי, 'קומי ותלכי בראש מורם וגב זקוף, לא עשית שום דבר לאף אחד'. לפעמים הלכתי לבית הספר מתוסכלת, הרגשתי שאבא שלי לא מבין מה אני עוברת. המון פעמים שאלתי את עצמי 'למה זה מגיע לי?'".
היו שנים יותר טובות?
"לא, זה נמשך עד סוף התיכון. הייתי ילדה שקטה, סולידית, לא מתערבבת, פוחדת לדבר עם אנשים אחרים כדי לא להיפגע. היום אני יודעת שזה חישל אותי. גם היום קורה שמתלחששים ומצביעים עליי, אבל היום יש לי אומץ לענות. כשאני מזהה שיח שנוגע בי, אני ניגשת ואומרת: 'כן, אני ערבייה, יש בעיה?'. אני לא מתביישת, אני ערבייה גאה'".
מאיפה האומץ?
"הכל מהבית. האומץ, הכוח, הביטחון, הגאווה, הפאסון, האנושיות, הכל מההורים שלי. הם עמדו תחת מתקפות לא פשוטות, חבטו בהם פעם אחרי פעם, אני לא מצליחה להבין מאיפה הם הביאו את הכוחות".
קשה להם עם זה שלא הבאת להם נכדים?
"הם לא אמרו, אבל ראיתי בעיניים שלהם שהם עצובים בגלל זה. אמא שלי קצת יותר מבטאת את זה, אבא שלי פחות. עכשיו לוסי וצחי (הלוי, בעלה, ד"ח) בהיריון, וזו בשורה הכי מרגשת בעולם. אנחנו יודעים את זה כבר שלושה חודשים. התרגשתי בשביל אחותי ובעלה ובמיוחד בשביל הוריי על המתנה המיוחדת שאחותי העניקה להם".
איך הם התמודדו עם הנישואים שלה ליהודי?
"לא היה להם פשוט, וזה שאבא שלי קיבל את צחי בסופו של דבר זה ראוי להערצה, כי זה ללכת נגד הזרם, ולא זרם רגיל. זה לא רק בתוך המשפחה שלך, אלא מדינה שלמה".
מתי שמעת לראשונה על הקשר הזה?
"כל הזמן ידעתי, אני דחפתי אותה לספר להורים ולמסד את הקשר לפני שיהיה מאוחר. למזלי היא הקשיבה לי ועשתה את זה בזמן, ועכשיו היא בהיריון, ברוך השם. כשהיא סיפרה לי עליו שאלתי אותה רק שאלה אחת: 'את אוהבת אותו מספיק בשביל שזה יהיה שווה?'. כשהיא אמרה לי כן, אמרתי לה, 'אז אני איתך'. לוסי הניחה את זה לאבא שלי על השולחן, ולקח לו שנה לחשוב איך הוא מגיב. רק אחרי שנה הוא נתן לה תשובה שזה בסדר מבחינתו".
מה חשבת על צחי בהתחלה?
"לא הכרתי אותו עד יום החתונה, אבל סמכתי על לוסי. כל מי שיעשה אותה מאושרת אני בעדו, ולא חשוב דת, גזע ומין".
אבל בטח ראית אותו בסרטים, בסדרות?
"ראיתי את 'פאודה' והוא פשוט מדהים שם. אין מה לומר, גיסי צ'רמר. חבל שלא יוצא לנו להיפגש, בשנה האחרונה ראיתי אותם רק פעמיים, אצל ההורים שלי".
כמה את מודאגת מהאיומים על חייה של לוסי?
"היום אני פחות מודאגת כי אני חושבת שהיא יותר מתונה, אבל היו תקופות שממש דאגתי לה. אף אחד לא צריך לשלם בחייו בגלל דעותיו, אבל במדינה שלנו פזיזים על ההדק, ולכן צריך להיזהר".
מודעה בלתי נשכחת
את הקריירה המלונאית שלה החלה אהריש בגיל 30, כסגנית מנהלת יחסי הציבור במלון ישרוטל בים המלח, זאת אחרי שהייתה כמה שנים מנהלת תיקי לקוחות עסקיים של פלאפון בבאר־שבע. "מיציתי והחלטתי לעשות שינוי, כשפתאום ראיתי מודעה בעיתון שמחפשים עוזרת למנהלת יחסי ציבור, אני זוכרת את המודעה הזאת כאילו זה היה אתמול. לאט־לאט קודמתי לתפקיד מנהלת יחסי ציבור ומנהלת ערב, עשיתי את זה חמש שנים, ואז סילבי כהן־גבאי, שניהלה את מלון 'בראשית' במצפה רמון (וכיום סמנכ"לית בישרוטל), הציעה לי לבוא לשם. סילבי היא ההשראה שלי עד היום. כשראיתי אותה בפעם הראשונה אמרתי לעצמי 'כמוה אני רוצה להיות'. אני ממש מעריצה אותה. כנראה שאנחנו צריכים להגיד את החלומות שלנו בקול רם בשביל שהם יתגשמו".
אחרי שנתיים ב"בראשית", בעקבות חילופים בהנהלה, חזרה אהריש לים המלח כמנהלת קבלה ב"הרודס". "כשהגעתי ל'הרודס' ביקשתי להיות גם מנהלת יחסי ציבור, אבל המנהל אמר שאי־אפשר לעשות שני תפקידים כל כך תובעניים, אז אמרתי לו: 'אני יודעת מי אני, אני רק צריכה שתאמין בי'. הוא הסכים לתת לי תקופת ניסיון להוכיח את עצמי, ועשיתי את זה קרוב לשנתיים. אחרי שנתיים הציעו לי מחברת 'פתאל' לרדת לאילת לשנה במסגרת עתודת הניהול של הרשת, לסבב בין המלונות. מעולם לא התרחקתי מהבית, עד גיל 42 המשכתי לגור עם ההורים בדימונה, ואני לא אשכח את הרגע הזה שבו אני, רווקה בת 42, מעמיסה את המזוודה האחרונה על האוטו ולא מפסיקה לבכות. כל הדרך לאילת בכיתי, ואז החלטתי שאם זה המחיר, אני אוכיח לעצמי שזה שווה את המחיר הזה".
מה קרה אחרי שנה?
"עבדתי במלונות 'פתאל' באילת, ואחרי שנה באתי להנהלת הרשת ודרשתי תפקיד ניהולי. לא היה להם מה להציע, ודרכינו נפרדו. נשארתי בלי עבודה ונתתי לעצמי עוד חודש באילת לפני שאני חוזרת הביתה. למזלי, פנו אליי מרשת 'קראון פלזה' והציעו לי להיות סמנכ"לית, ואני לא אשכח להם את זה כל חיי. הם נתנו לי הזדמנות כנגד כל הסיכויים: למרות היותי אישה, למרות היותי ערבייה, למרות שיש כל כך הרבה מועמדים 'טבעיים' יותר לתפקיד. כשמינו אותי למנהלת המלון הם הגשימו לי חלום, ואני הולכת להתאבד בשביל החברה הזאת".
איך העובדים קיבלו אותך?
"בהערצה. לוקח זמן להבין שאני ערבייה, מבחינת המראה והמבטא אני לא מסגירה את עצמי, אבל בסוף כולם יודעים מי אני, ולא הרגשתי שיש למישהו בעיה עם זה. זו אמנם לא הסביבה שלי ולא החברה שלי, אבל מבחינתי זה הבית, כי גדלתי בתוך החברה הזאת".
אילו חגים את חוגגת?
"מאז שנכנסתי לתחום המלונאות אני לא חוגגת חגים בכלל, לא יהודיים ולא מוסלמיים. היה מאוד משונה להיות בבית בראש השנה, אני לא יודעת מה זה חגים בבית כבר 15 שנה. למרות שאני בחל"ת, הגעתי למלון לראות שהכל בסדר, זה גם מה שעשיתי בחל"ת הקודם. אני לא יודעת לעשות משהו אחר, האוטו לקח אותי למלון לבד".
את חילונית?
"אני אישה מאמינה, אני יודעת שיש אלוהים ושהוא רואה את כולם ומסובב את הדברים בזמן הנכון".
"הפסדתי זמן יקר"
לפני שנתיים, אחרי 14 שנות זוגיות סודית, נישאה אהריש לבן זוגה, סלמן אבו חמדי (53), היום מנכ"ל מלון אסטרל פאלמה באילת. החתונה נערכה בנצרת בנוכחות 350 חברים וכמעט בלי אף קרוב משפחה אחד. "אחרי מה שהם עשו ללוסי, שלא הפסיקו להגיד שהיא מביאה בושה למשפחה, ניתקנו את הקשר עם המשפחה המורחבת", היא מסבירה. את סלמן היא הכירה בתחילת דרכה במלון ישרוטל ים המלח. הוא היה אז סמנכ"ל מזון ומשקאות של המלון, פרוד ואב לארבעה מהיישוב דריג'את שליד ערד. "כשהגעתי לים המלח התחיל בינינו קשר רומנטי, אבל ידעתי שעם המנטליות שלנו מהבית יהיה לי קצת קשה להציג להורים אב לארבעה ילדים שעדיין לא התגרש. הם הכירו אותו כ'ידיד טוב מהעבודה'. חשבנו שזה ייקח שנה־שנתיים ואז יהיה לנו יותר קל, אבל תהליך הגירושים שלו לקח שבע שנים".
היית יכולה להתחתן עם יהודי, כמו לוסי?
"להבדיל מאחותי תמיד ידעתי שאני אתחתן רק עם מישהו מהדת שלי, כי לא רציתי להכניס את הילדים שלי לקונפליקט הזה, לא רציתי שהם ישאלו שאלות. לא היה לי קל להיות חצויה בין שתי דתות, רציתי שיהיה להם קל".
ומה את חושבת על הילד העתידי של לוסי וצחי?
"שהוא יגדל עם המון אהבה, זה בטוח, אבל הם יצטרכו ללמד אותו את הדרך להתמודד עם זה. יש מחיר לזוגיות הזאת".
איך התנהל הקשר עם סלמן כשעברת לאילת?
"הוא כבר היה באילת, וזה עזר לי להחליט לבוא לכאן. גם כשעברתי למצפה־רמון הוא עבר איתי. הוא עבד ב'פונדק רמון' ואני ב'בראשית', כי לא יכולנו להיפרד. את ישרוטל ים המלח הוא עזב עוד לפניי. כשגילו בהנהלה שיש בינינו קשר רומנטי, אמרו לנו שאנחנו לא יכולים לעבוד באותו מלון, אז הוא עזב ל'מרידיאן', ואז עברנו למצפה ואחר כך לאילת. כל הזמן הזה הוא היה בן בית אצלנו, וההורים שלי לא ידעו כלום".
מתי החלטתם למסד את הקשר?
"כשהגעתי לאילת החלטתי שזה לא יכול להימשך ככה. הוא היה זה שתמך בי בכל התקופה הקשה שעזבתי את הבית והיה לצדי כל הדרך, ובשבילי לעזוב את הבית היה וואחד קושי, כי התרגלתי לחממה של ההורים, שמטפלים בי ועוטפים אותי".
איך סיפרת להם שהוא בעצם בן הזוג שלך?
"זה היה מאוד קשה. האחיות שלי ידעו ותמכו, יש בינינו קשר שאי־אפשר להסביר, קיבלתי מהן הרבה אומץ. באיזשהו שלב הן אמרו לי, 'סוזי את חייבת לעשות לזה סוף ולקדם את הקשר, את חייבת להקים בית ולהביא ילדים'. הן סללו לי את הדרך, לקחו את ההורים לשיחה ואמרו להן, 'סוזי וסלמן ביחד, הגיע הזמן לשים את הזוגיות הזאת על השולחן, כי הם חייבים להתקדם'. באותו לילה הודעתי לסלמן שהוא יכול לפגוש את אבא שלי".
לבקש את ידך?
"כן, ככה זה אצלנו. למחרת בבוקר הוא נסע לדימונה, כולו מבוהל ונרגש, לא מוצא את המילים, ואבא שלי ישב מולו ואמר לו: 'עזוב, אנחנו יודעים הכל. אתה רוצה את הבת שלי? יש לך את ההסכמה שלנו'. הוא חזר משם נפעם, אמר לי: 'אבא שלך הציל אותי, חשבתי שאני תכף חוטף התקף לב והוא הרגיע אותי'. נו, איך אפשר לא להעריץ הורים כאלה?".
את מצטערת שלא עשיתם את זה קודם?
"כן, ברור. מצטערת בגדול. חבל על כל השנים שאבדו, הפסדתי זמן יקר, היו יכולים להיות לי ילדים עכשיו, ולא הייתי עוברת את כל מה שאני עוברת".
מה את עוברת?
"טיפולי פוריות, ובתור אילתית כל טיפול זה לעזוב הכל ולנסוע לתל־אביב. ניסיתי הפריה (IVF) ולא הלך. אחרי הטיפול האחרון ישבתי מול הרופא, והוא אמר, 'הגיל עשה את שלו'. אני לא אחת שנשברת בקלות, אז אמרתי לעצמי, 'קחי את עצמך בידיים וחשבי מסלול מחדש'. שמעתי שיש נשים שעשו 30-20 ניסיונות וזה לא בא בחשבון, אז עברתי לתרומת ביצית עם היריון שלי, לפחות שיהיה לי ילד מבעלי. היינו בעיצומו של התהליך ובגלל הקורונה הכל נעצר. אם גם זה לא יצליח, נלך לאימוץ. אני לא אחת שמוותרת".
איך הרגשת כשקראת את הפוסט של לוסי בקיץ שעבר, שבו היא קראה לכולם לצאת לה מהרחם וסיפרה שעברה הפלות?
"הזדהיתי כמובן. הייתי באותו מקום, וגם אני הרגשתי צורך לצעוק, 'די, תניחו, תשחררו'. מה שאתם לא יודעים אל תשפטו, אין לכם זכות לנהל על זה שיח או לשאול שאלות אינטימיות וכואבות".
את מטילה אחריות גם על ההורים שהביאו אותך למצב הזה?
"בכלל לא. המחשבות הפנימיות הן שלנו, וההחלטות הן שלנו. אני זאת שלא התמודדה עם הדברים פנים מול פנים. אם הייתי יוצאת בהצהרה מזמן, הייתי מקבלת את ברכתם. אני אשמה, ראיתי מסלול מסוים בקריירה, ולא רציתי שהנישואים יפריעו לי".
איך המשפחה של סלמן קיבלה אותך?
"יש כבוד הדדי, אבל אין קשר מאוד הדוק. הילדים שלו כבר גדולים, אחד גר בחו"ל. הוריו נפטרו, ויש לו שני אחים שמאוד מכבדים את הקשר, אבל אנחנו חיים פה די בבידוד. סלמן הוא החברה שלי, בן הזוג שלי, הבעל שלי, המשפחה שלי, היועץ שלי, בשבילי הוא הכל".
איך הוא מתייחס לקריירה שלך?
"הוא אמנם מוסלמי מאמין ומתפלל, אבל המנטליות שלו פתוחה, יש לו כבוד והערכה לאישה באשר היא וספציפית אליי ולאן שהגעתי. אף בן זוג לא היה מפרגן לי ככה, בטח לא מוסלמי. למרות ששנינו באותו ענף ובאותו תפקיד, אין תחרות בבית. להפך, הוא דוחף אותי ומייעץ לי. לא הייתי מגיעה לאן שהגעתי בלעדיו".
