מריה גוברמן, בת 31, מנהלת חשבונות, רווקה ואם לבן 14 וחצי, גרה ברמת־גן:
"כשהייתי בת 16 הכרתי בחור שהיה מבוגר ממני בתשע שנים, ונדלקנו אחד על השנייה. הצלחתי לשמור את הקשר בסוד. חודש וחצי אחרי שהכרנו, שכבתי איתו. לפני כן הייתי בתולה, והפעם הראשונה שלי לא הייתה כמו שרואים בסרטים. זה כאב לי, ועד היום אני מדחיקה את זה. שכבנו אצלו בבית והשתמשנו בקונדום. יום לאחר מכן החלטנו להיפרד.
אחרי ששכבנו המחזור שלי איחר, אבל הוא תמיד היה לא סדיר - היו מקרים שלא קיבלתי במשך חצי שנה. אחרי חודש החלטתי לעשות בדיקת היריון, שיצאה שלילית. למרות זאת המחזור המשיך להתעכב.
הגעתי עם אמא לרופאת המשפחה. סיפרתי שהמחזור שלי מאחר, אבל הסתרתי שקיימתי יחסי מין. הרופאה שלחה אותי לבדיקות דם, והאבחנה הייתה חשד לגידול שפיר בבלוטת יותרת המוח, שמשפיע על המאזן ההורמונלי בגוף. שלחו אותי לבדיקת MRI וקיבלתי טיפול תרופתי. הכדורים שלקחתי גורמים להשמנה, אז כשהבחנתי שהבטן שלי קצת גדלה, הנחתי שזה בגללם.
חצי שנה אחרי האבחנה עדיין לא קיבלתי מחזור. ניגשתי לרופאת נשים והיא שלחה אותי לבדיקת אולטרסאונד בבטן התחתונה. במהלך הבדיקה, הטכנאית אמרה לי שהיא לא מבינה למה שלחו אותי לעשות אותה אם אני בהיריון בשבוע ה־31. הייתי בהלם. הייתי בטוחה שיגאל שילון תכף ייצא עם המצלמה של 'פספוסים'. בדיוק באותו יום צחקתי עם חברה שלי על זה שאני נראית בהיריון. זה היה הזוי. התברר שלא היה שום גידול. במהלך ההיריון הגוף שלי הפריש הורומונים, וזה מה שגרם לאבחון המוטעה.
נסעתי לבית של סבתי, וגם אמא שלי הייתה שם. התחלתי לבכות. אמא לא הבינה מה קרה, ואז היא ראתה את צילומי האולטרסאונד. היא הייתה בשוק, וסבתא שלי צחקה ושאלה אם יש לי בן או בת. למזלי המשפחה שלי תומכת מאוד. הם לא כעסו והבטיחו שיעזרו לי לגדל את הילד.
כבר הייתי בחודש שביעי, אז לא יכולתי לעבור הפלה. מבחינתי אימוץ לא בא בחשבון. החלטתי לגדל את הבן שלי. לא חששתי מזה. הרגשתי שאני בשלה להיות אמא.
עד הלידה נשארתי בבית ולא הלכתי לבית הספר. אמרתי להנהלה שאני לא מרגישה טוב. במהלך חופשת פסח עברתי ניתוח קיסרי מתוכנן והבאתי לעולם את הבן שלי, שקראתי לו אלון. למרות שהייתי רק בת 17 התעורר בי רגש אימהי כלפיו כמעט מיד.
הכרזתי שאני לא רוצה שיהיה לילד שום קשר לאבא. רק סמוך ללידה חברה שלי סיפרה לאותו בחור שאני בהיריון ממנו. הוא הבטיח שיבוא לבית החולים אחרי הלידה, אבל לא הגיע. גם בהמשך לא הייתי איתו בקשר, והוא לא ראה את אלון.
המשכתי לגור אצל הוריי, וסבתא ואמא שלי עזרו לי בגידול הילד. חודש אחרי הלידה כבר חזרתי לבית הספר. אמרתי לתלמידים ולמורים שאלון הוא אח שלי. יצאתי למועדונים כמו כל בת 17, אבל במקביל הייתי גם אמא. כשסיימתי את הלימודים לא התגייסתי. עבדתי כמלצרית ומוקדנית, ובמקביל למדתי הנהלת חשבונות.
הבן שלי תמיד שאל איפה אבא שלו. עניתי לו שאבא לא בתמונה, ושמה שחשוב זה שאנחנו אוהבים אותו. כשאלון היה בן שמונה, מכר משותף שלי ושל האקס פנה אליי ואמר שהוא היה אצלו והשאיר מספר טלפון. החלטתי להתקשר אליו כי הרגשתי שהגיע הזמן שנדבר. תוך כדי השיחה סיפרתי לו שאלון חוגג יום הולדת, והזמנתי אותו למסיבה. הוא הגיע ופגש את הבן שלו בפעם הראשונה. שניהם היו בשוק. המפגשים שבאו אחר כך היו יותר קלים. היום הם בקשר יותר טוב ומתראים.
כשהייתי צעירה יותר ואנשים שמעו שאני אמא, הם הרימו גבה ולא הבינו איך זה יכול להיות. היום מעריכים אותי על כך. אלון כבר בן 14 וחצי, ובזכות פער הגילאים הקטן אנחנו כמו חברים טובים. למרות כל הקשיים אני יודעת שבחרתי נכון כשהחלטתי לגדל אותו בעצמי. זה עיצב אותי להיות מי שאני היום. אני גאה באלון. הוא האושר והחיים שלי, האוויר שאני נושמת.
שורה תחתונה: לפעמים לאלוהים יש תוכניות גדולות יותר ממה שנוכל להבין. גיליתי על ההיריון רק בחודש השביעי, כדי שלא אעבור הפלה ואזכה במתנה הכי יפה בעולם.
