מהפכה של שמחה: משפחות שעשו שינוי משמעותי בחייהן בשנה החולפת

השנה השתנו החיים של כולנו, אך אצל המשפחות הבאות חל מהפך של ממש. הכירו את אלה שעברו לחינוך ביתי, התחילו לאכול ירקות ומטפלים בילדים בסיכון

משפחת מלכה עברה לאכול בריא ולעשות כושר (צילום: גדי קבלו)
משפחת מלכה עברה לאכול בריא ולעשות כושר (צילום: גדי קבלו)

השנה השתנו החיים של כולנו, אבל אצל ארבע המשפחות הבאות שלפניכם חל מהפך של ממש.

 

 

מארבע נפשות ל-17 נפשות

משפחת ברזילי: רינת (50), יעקב (59), זיו (13.5) ופז (8), כרמיאל. מנהלים משפחתון בכפר הילדים בכרמיאל

 

משפחת ברזילי. מימין: זיו, רינה, פז ויעקב (צילום: גיל נחושתן)
    משפחת ברזילי. מימין: זיו, רינה, פז ויעקב(צילום: גיל נחושתן)

     

    השנה החליטו בני הזוג ברזילי לעשות צעד משנה חיים: הם עברו מביתם בכפר־ורדים לכפר הילדים בכרמיאל כדי לשמש "הורי בית" במשפחתון של 13 ילדים בסיכון. "זאת מסגרת מיוחדת לילדים מגיל 5 עד 17 שהוריהם אינם יכולים לגדל אותם", מספרת רינת. "אנחנו גרים איתם ביחידה משלנו. תמיד חלמנו על משפחה גדולה ועל עזרה לילדים בסיכון. כששמענו שהמפעל להכשרת ילדי ישראל מחפש הורי בית, החלטנו להגשים את החלום. לקח לנו 17 שנה להביא לעולם את זיו - ועד שהיא נולדה שימשנו משפחת אומנה לילד מגיל שמונה עד הגיוס".

     

    איך נראה היומיום שלכם?

    "אנחנו מעירים את הילדים בבוקר ומארגנים אותם לבתי הספר או לגנים. כשהם חוזרים מבית הספר, אנחנו מגישים להם ארוחת צהריים, יושבים איתם על שיעורי בית ודואגים שישתתפו בפעילויות של המקום - בחוגים ובמסגרות הטיפוליות בכפר, שבו עוד 16 משפחתונים. אנחנו מסייעים להם להתגבר על קשיים בלימודים, נותנים להם חום, אהבה ואוזן קשבת. רוב הזמן הם איתנו, ואחת לשבועיים הם מבקרים את ההורים".

    רינה: ""זאת המתנה הכי נפלאה שיכולתי לתת למשפחה שלי. הבנות שלי לומדות שיעור על נתינה. הן משחקות עם הילדים ועוזרות להם כאילו היו אחים שלהן"

     

    זה בטח לא קל לגדל 13 ילדים בנוסף לגידול הבנות שלכם.

    "נכון. עברנו השתלמויות לפני שנכנסנו לכפר, אבל שום דבר לא יכול באמת להכין אותך לזה. היה לי מאתגר מאוד בהתחלה. התקשיתי לשמוע את הסיפורים של הילדים שעברו דברים לא פשוטים. הילדים הגדולים יותר ניסו לבחון את הגבולות שלנו ולדחות את שעת השינה שלהם. ניהלנו איתם הרבה שיחות, ובסוף הצלחנו להתגבר על הקשיים. אם מגיעים עם המון אהבה, אפשר להתמודד עם הכל".

     

    את מרגישה שהילדים במשפחתון הם כמו הילדים שלך?

    "לא, לכל ילד יש הורים ביולוגיים שאנחנו בקשר איתם, אבל אני משתדלת לתת להם את מלוא תשומת הלב, למשל לארגן לכל אחד מהם חגיגת יום הולדת מיוחדת כמו לבנות שלי. לפעמים הבנות קצת מקנאות, וזה טבעי. אני גאה בשינוי שחל בילדים מאז שהגענו לכפר. למשל, ילד בן שש שהיה כעוס מאוד לפני שנה - הוא סירב שייגעו בו ולא רצה לדבר על הרגשות שלו. היה לי חשוב לשתף אותו בכל יום במה שעובר עליי, וכך עשיתי. היום הוא זה שרוצה לדבר ולשתף. הציונים של הילדים השתפרו, ואלה שנמנעו ממגע - מחבקים אותנו".

     

    איך ניהול המשפחתון תרם לכם כמשפחה?

    "זאת המתנה הכי נפלאה שיכולתי לתת למשפחה שלי. הבנות שלי לומדות שיעור על נתינה. הן משחקות עם הילדים ועוזרות להם כאילו היו אחים שלהן. למדתי שיש בי המון כוחות. התקרבתי ליעקב, כי הוא תמך בי כל הזמן והצליח להרים אותי מכל נפילה".

    פז: "השנה האחרונה לימדה אותי להיות בפתיחות לב".

    זיו: "בזכות המשפחתון למדתי שלא הכל מובן מאליו ושחשוב להגיד תודה על מה שיש".

     

    מבורקסים ללחם קל

     

    משפחת מלכה: נטלי (47), דודי (47), מאי (21),

    עדי (19), יובל (15.5) ונועם (11), גן־יבנה. נטלי מורה לחינוך גופני, ודודי מנופאי

     

    משפחת מלכה. מימין: דודי, נטלי, עדי, נועם, מאי ויובל (צילום: גדי קבלו)
      משפחת מלכה. מימין: דודי, נטלי, עדי, נועם, מאי ויובל(צילום: גדי קבלו)

       

      כמורה לחינוך גופני, נטלי תמיד עסקה בספורט אבל סבלה מעודף משקל בגלל תזונה לא מאוזנת ופציעה במשחק כדורשת: "לפני שלוש שנים וחצי קרעתי את הרצועה בברך ולא יכולתי לעסוק בספורט. הגעתי למשקל שיא של 81 קילו. ניסיתי לרזות, אבל המשקל המשיך לעלות. נרשמתי לקבוצת התמיכה של חלי ממן כדי להוריד 20 קילו. זה היה קשה, אבל בתוך ארבעה חודשים הצלחתי לרדת עשרה קילו, ובתוך שנתיים וחצי ירדתי 17 קילו בסך הכל. ויתרתי על הבצקים ועל המאפים שאני אוהבת, והתחלתי לבשל אוכל ללא שמן. אני אוכלת לפי תפריט מסודר שכולל שש ארוחות ביום, מקפידה על שתיית מים ומשלבת פעילות גופנית.

       

      "לבתי, יובל, תמיד הייתה בעיית משקל והיא סבלה מכבד שומני. הרגשתי שאני נכשלת כאמא כשראיתי שהיא רק מעלה במשקל. היא ראתה את הירידה שלי, והחליטה להצטרף. עשינו יחד את השינוי, וזה חיזק את המוטיבציה של שתינו. הכנתי לה אוכל בריא לבית הספר. כשהיא יצאה לבלות עם חברות תכננו יחד מראש מה היא תזמין, כדי שלא תתפתה למאכלים משמינים. היא רוקדת בלהקה, יוצאת איתי להליכות, ומתאמנת בחדר כושר. השנה היא ירדה 11 קילו, שינתה את כל החשיבה על התזונה ואוכלת נכון. היא מרגישה הרבה יותר טוב, יכולה לקנות איזה בגד שהיא רוצה ופורחת מבחינה חברתית. התהליך חיבר בינינו, אנחנו מתייעצות ומתעמלות יחד".

      נטלי: "זה מאבק יומיומי. לפעמים אנחנו חורגים ומתפתים לאכול משהו משמין, אבל אנחנו יודעים לעצור את זה בזמן וממשיכים לאכול מסודר. כשהבית כולו בתהליך, הרבה יותר קל"

       

      יובל: "ברגע שנכנסתי לתהליך הרגשתי שעומד מולי אתגר עצום, אבל ידעתי שאם אני רוצה, אני יכולה. השינוי היה קודם כל בראש והגיע מהרצון להיראות טוב ולמצוא בגדים במידה שלי. עכשיו אני מרגישה טוב, גאה בעצמי ונהנית לקבל מחמאות".

       

      בהמשך הצטרפו למגמה כל בני המשפחה. "דודי, בעלי, ירד שמונה קילו. אם פעם הוא היה פותח את הבוקר עם עוגה, עכשיו הוא אוכל פריכיות ולחם קל. בנוסף הוא רוכב על אופני שטח ומשחק טניס", מספרת נטלי. "כשמאי התגייסה, היא עלתה במשקל. השנה היא עושה כושר, שינתה את התזונה וירדה שבעה קילו. נועם, שסובל ממשקל יתר, התחיל בדיאטה. עדי היא לא אכלנית גדולה, אז היא היחידה מבני המשפחה שלא נמצאת בתהליך".

       

      אתם חורגים לפעמים מהתפריט הבריא והמסודר?

      "בטח. זה מאבק יומיומי. לא תמיד הכל מושלם, ולפעמים אנחנו חורגים ומתפתים לאכול משהו משמין, אבל אנחנו יודעים לעצור את זה בזמן וממשיכים לאכול מסודר. כשהבית כולו בתהליך, הרבה יותר קל".

       

      מה הטיפ שלך למשפחות שרוצות לעשות שינוי בתזונה?

      "חשוב להיות ערוכים ולקנות מראש אוכל בריא שיהיה תמיד זמין בבית ולא להכניס מאכלים משמינים הביתה. זה שינוי באורח החיים והוא משתלם מכל הבחינות".

       

       

      מחיים בעיר לחינוך ביתי בקיבוץ

      משפחת נמר: יעל (33), יוסי (34), תבור (3.5), יערה (שנתיים), משמר־הירדן. יעל מנתחת התנהגות ומדריכת הורים, יוסי מנהל סניף של עמותת "הלל"

       

      משפחת נמר.  מימין: יעל ויוסי. למטה: יערה ותבור (צילום: אפי שריר)
        משפחת נמר. מימין: יעל ויוסי. למטה: יערה ותבור(צילום: אפי שריר)

         

        יעל ויוסי נולדו, גדלו וחיו רק בתל־אביב. לפני שנה החליטו לעבור לצפון. "במרכז אתה כל הזמן במרוץ אחרי העבודה, מוקף כאוס", אומרת יעל. "כשתבור נולד רצינו להעניק לו חינוך ביתי. אנחנו מאמינים שלילדים יש סקרנות טבעית, וחינוך ביתי מאפשר להם לפתח אותה וללמוד ללא כפייה. חיפשנו מרחב נעים שיאפשר לילדים ללמוד בבית וליהנות מהטבע מסביבם. הגענו למסקנה שהקיבוץ יעניק להם את המרחב הזה, וגם לנו יהיה נוח יותר מבחינה כלכלית".

         

        היו לכם חששות מהמעבר?

        "בוודאי, אבל הרגשנו שאנחנו חייבים לנסות משהו חדש. אמרנו לעצמנו ששום דבר לא סופי. אם זה מתאים לנו, נישאר, ואם לא - תמיד אפשר לחזור לתל־אביב".

         

        השניים חיכו שיוסי יסיים את לימודי התואר הראשון בניהול מערכות חינוך וסוציולוגיה בבר־אילן, והשאירו מאחור את העיר והקריירות. יעל התפטרה מעבודתה כמורה בפנימיית נוער בבן־שמן, ויוסי מתפקידו כמנהל מועדונית נוער בסיכון ביפו. הם ארזו את החפצים ועברו לקיבוץ עין־דור שבגליל התחתון. יעל עובדת כיום מהבית ומ"הזום" כמנתחת התנהגות ומדריכת הורים במקביל לחינוך ילדיה. יוסי מנהל סניף של עמותת "הלל" בצפת המסייעת ליוצאים בשאלה. בעקבות הרצון להתגורר קרוב יותר למקום העבודה של יוסי, החליטה המשפחה להצפין עוד יותר, ולפני כשלושה חודשים עברה למושב משמר־הירדן שבגליל העליון.

        יעל: "אנחנו אוהבים את השקט של הצפון, את הנוף והמרחב. אני נהנית מכך שאני יכולה לנסוע עשר דקות ולקחת את הילדים להשתכשך בנחל"

         

        איך היה המעבר לצפון?

        "בהתחלה היה קשה כי לא הייתה לנו משפחה שגרה קרוב ויכולה לעזור לי עם הילדים, אבל מהר מאוד הצלחנו למצוא חברים חדשים שעזרו לנו. אנחנו אוהבים את השקט של הצפון, את הנוף והמרחב. אני נהנית מכך שאני יכולה לנסוע עשר דקות ולקחת את הילדים להשתכשך בנחל. עכשיו אנחנו גרים בבית עם גינה, ולא הייתי מצליחה למצוא בית במחיר כזה בתל־אביב. כשאני רואה את הילדים שלנו רוכבים על אופניים בטבע, אני בראש שקט".

         

        מה החסרונות של המגורים בצפון?

        "המשפחות שלי ושל יוסי בתל־אביב, אז המרחק קשה. תבור ויערה קשורים אליהן ומתגעגעים. פעם היינו רואים אותן כל יום. אני משתדלת לנהל את העסק בזמן שהילדים ישנים או משחקים. הם יודעים להעסיק את עצמם. בשאר הזמן אני מלמדת את הילדים שלי. למשל, תבור מתעניין בחרקים, אז אנחנו יוצאים לטבע עם מגדיר חרקים ולומדים על הסביבה".

         

        מה המסר שלך למשפחות שמתלבטות אם לעזוב את העיר?

        "זו הייתה ההחלטה הכי טובה בחיי. תמיד אפשר לנסות, ואם לא טוב חוזרים. המעבר הזה קירב אותנו למטרות שלנו. אנחנו חיים את החלום במקום לרדוף אחריו".

         

        מאובססיה לניקיון לבית עם גורה ללא גבולות

         משפחת פאר: צפריר (46), ליאב (21), עידו (18), נועה (11), קריית־אתא. צפריר יזמית, מאמנת נשים להצלחה בעסקים

         

        משפחת פאר. מימין: נועה (עם לילו), צפריר ועידו (צילום: גיל נחושתן)
          משפחת פאר. מימין: נועה (עם לילו), צפריר ועידו(צילום: גיל נחושתן)

           

          מאז ומעולם הייתה צפריר חולת ניקיון: "אני בן אדם סטרילי שאוהב סדר. הבית תמיד נראה כמו ספא, ויש ריח טוב בכל פינה. אני נוהגת לנקות את הבית כל יום, עושה ספונג׳ה שלוש פעמים בשבוע לפחות ונעזרת במנקה פעם בשבוע. הכל מתוקתק. אני אוהבת סביבה נקייה, וגם המשרדים בחברה שלי מצוחצחים. הילדים שומרים על סדר וניקיון בחדרים ובארונות שלהם. אם הם מלכלכים, הם תמיד מנקים אחריהם. חשוב לי לחזור מהעבודה לבית מבריק".

          צפריר: "לילו גורה, אז היא עדיין לא שולטת בצרכים. זה אתגר גדול בשבילי. אנחנו מנקים ומחטאים אחריה. היא מכניסה שמחה לבית, אז זה שווה את זה"

           

          השנה, בצעד מפתיע, החליטה להכניס כלבה הביתה: "הילדים, ובעיקר נועה, תמיד ביקשו שנאמץ כלב. דחיתי שוב ושוב את הבקשה שלהם כי חששתי מהלכלוך והשיער. השנה זה השתנה. בעקבות הקורונה הילדים נמצאים יותר בבית, והבנתי שעכשיו יהיה להם יותר זמן לטפל בכלב ולדאוג לו. החלטתי שהגיע הזמן שנאמץ כלבה. קניתי גורת כלבים בת חודש מגזע שיצו ננסי שלא משירה שערות, וקראנו לה לילו. הילדים שמחו מאוד. נועה תמיד דואגת לה, מטפלת בה ומוציאה אותה לטיול".

          נועה: "זה כיף וזאת הגשמת חלום בשבילי. אני אוהבת לשחק עם לילו, ללטף ולסרק אותה".

           

          צפריר, לא חששת שהכלבה תלכלך את הבית?

          "היא גורה, אז היא עדיין לא שולטת בצרכים. זה אתגר גדול בשבילי. אנחנו מנקים ומחטאים אחריה. היא מכניסה שמחה לבית, אז זה שווה את זה. אם אני הכנסתי כלבה הביתה, כל אחד יכול. יצאתי מאזור הנוחות. כשאנחנו עושים שינויים, יכולים לקרות דברים מדהימים". 

           

          הגליון החדש של לאשה - עכשיו בדוכנים (צילום: אלה אוזן, סגנון: לירון שמעוני)
          הגליון החדש של לאשה - עכשיו בדוכנים (צילום: אלה אוזן, סגנון: לירון שמעוני)
           
          הצג:
          אזהרה:
          פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד