תמר נאור תמיד הייתה דמות יוצאת דופן בעולם ההייטק, ולא רק בגלל היותה אישה. כשבסטארט-אפים כיכבו צעירים יוצאי יחידות טכנולוגיות ובוגרי אוניברסיטאות שלמדו מחשבים ומתמטיקה, היא הייתה אמא לילדים, שלמדה פילוסופיה וספרות. אבל העובדה שהיא לא הגיעה מהעולם הטכנולוגי לא הפריעה לה לקבל ולמלא תפקידים בכירים: היא הייתה מנכ"לית מוצלחת, גייסה כספים והוציאה אקזיטים לפועל. מניסיונה, היא מסבירה שגם בתעשייה הכי מתקדמת ומתוחכמת בעולם, מה שהכי חשוב זה התקשורת הבינאישית.
>> תאהבו אותנו גם בפייסבוק
"ההצלחות הגדולות שלי תמיד הגיעו כשבאתי ממקום פתוח לקשב ורצון לראות את הצד השני", היא אומרת. "בזכות היכולת לעבוד עם בני אדם ולהבין מה חשוב להם, יכולתי להגיע להבנות ולהסכמות ולסגור עסקאות עם אנשים מכל העולם. בסופו של דבר, כולם אנשים שצריך להקשיב להם".
כשהבינה שהניסיון שצברה יכול להביא תועלת במישור החברתי, הקימה את עמותת אידיא – דיאלוג ישראלי, שנועדה לקדם שיח בונה בין קהילות שונות בישראל ובחו"ל: נפגשות שם נשים מ"שבטים" שונים של החברה הישראלית – חילוניות עם דתיות, ימניות עם שמאלניות – ולומדות לנהל שיח ענייני ודיאלוג מפרה גם בדיונים פנים אל פנים וגם ברשתות החברתיות. עוד לפני שהחל חרם המפרסמים הגדולים על פייסבוק, מספרת נאור, היא החליטה לנסות להילחם ברעל המפלג שזורם שם. "אנחנו עובדות נגד האלגוריתם של פייסבוק, שמגביר את הקיטוב ופוגע בכל העולם", היא אומרת. "רוב האנשים לא רואים דעות שונות משלהם ברשתות החברתיות, ומעצם זה שנשים מקהילות מקוטבות מחוברות זו לזו ברשת, הן נחשפות לדעות ולעולמות שונים. אם אני עושה לייק לדפים של מישהי שהיא שונה ממני, מגיע אליי מידע שבדרך אחרת לא הייתי מגיע אליו, וכשהוא נראה פייק, יש עם מי לברר את זה. זאת מלחמה ברוע".
הכירו את אידיא:
לא רק אשתו-של
החשיפה של נאור (56) לעולם ההייטק החלה ב-1992, כשהגיעה לעמק הסיליקון בקליפורניה בעקבות בעלה, זהר יכיני, שהחל דוקטורט במתמטיקה באוניברסיטת סטנפורד. אלה היו שנות הבועה, והמרכז התוסס שלה היה בדיוק שם. נאור, חובבת ספרות ואמנות, ניהלה חנות ספרים, ילדה שני ילדים (יותם, 27, ואורי, 25), ואז החליטה שהיא רוצה להיות "כמו כולם". "כולם שם עבדו בהייטק ובסטארט-אפים, ובזה עסקו שיחות הסלון", היא נזכרת. "עמק הסיליקון הוא מקום של יצירתיות בלתי נגמרת, עם דרייב גדול להצלחה ותחושה שהשמיים הם הגבול. יש אפשרויות רבות והזדמנויות גדולות, ורציתי לנצל אותן. לא התאים לי להיות רק אשתו-של".
דרך מכר ישראלי היא הגיעה לעבוד בסטארט-אפ בשם נט-דיינמקיס, בהתחלה בתפעול ואחר כך בניהול מכירות ושיווק באסיה ובאירופה. נאור ובעלה הצליחו מאוד, טיילו ועשו טרקים בטבע, אבל כשהגיע בנם הבכור לכיתה א', ב-1998, החליטו לחזור לארץ. שנה לאחר מכן התמנתה נאור למנכ"ל ספרה, חברת סטארט-אפ שרק הוקמה. עד לעזיבתה, ב-2003, גייסה החברה 47 מיליון דולר והעסיקה 80 עובדים. "באתי עם ניסיון מוצלח ומורכב בחברה גלובאלית, וספרה הייתה סטארט-אפ של עשרה אנשים שהיה צריך להפוך לחברה", אומרת נאור. "הבאתי לה חוזי מכירות בינלאומיים גדולים והרבה כסף, אבל אחרי כמה שנים עזבתי. העבודה הייתה מאוד קשה ושוחקת, ואני עבדתי כמו בארצות הברית, שם הכי חשוב להביא תוצאות. מאוד התמקדתי בזה, פחות בתקשורת עם אנשים ובניסיונות להפיג חששות בקרב משקיעים ודירקטורים. אז גם הבנתי את הקונפליקט הגדול בין גידול ילדים צעירים לקריירה בהייטק, עם כל הטיסות והלחצים. הרגשתי שהילדים זקוקים לי יותר".
ב-2003 עזבה את ספרה והמשיכה בכיוון אחר. "רציתי משהו עם ערך, מלבד כסף וטכנולוגיה, אז נכנסתי לעולם הקלין-טק: פרויקטים של אנרגיה סולארית, טכנולוגיות מים ותאורה. עבדתי עם יזמים מהתחום, ייעצתי ועזרתי להם להיכנס לשוק. הייעוץ איפשר לי לאזן בין העבודה לגידול הילדים, וגם יכולתי לבחור שותפים ויזמים שאני רוצה. עד היום אני עצמאית ובוחרת פרויקטים לפי האנשים".
אין תרומות, והכל מתפרק
במקביל לעבודתה עשתה נאור תואר שני במשפטים באוניברסיטת בר אילן, השתתפה בתכנית דו-שנתית של "קולות", בית מדרש פלורליסטי, והיא גם חברה ב-IWF, פורום בינלאומי של נשים שנתן לה השראה להקמת עמותת אידיא לפני שלוש שנים. "הרבה לפני שהנשיא ריבלין נשא את נאום ארבעת השבטים שלו, ולפני שהתגבשה הבנה עולמית שיש קיטוב שמוזן על ידי רשתות החברתיות והטכנולוגיה, עלה במוחי הרצון לשלב בין העולמות. הקמתי קבוצת לימוד של נשים, שחלקן הגיעו מ-IWF וחלקן מ'קולות'. פניתי למישהי שגרה באפרת, ביקשתי קשר למתנחלות, והיא הפנתה אותי לבטי אורן שגרה בקדומים. ניהלנו שיחת טלפון של שלוש שעות, והיא לא ידעה אם אני דתייה או לא. דיברתי על ציונות וערכים, נשמעתי לה כמו מתנחלת, ואז היא פגשה אותי וראתה רמת-שרונית מצויה. השיטה של אידיא מאפשרת דיאלוג, ולא בהכרח הסכמות. את המתודולוגיה פיתחתי עם אנשי מקצוע ממגוון תחומים".
איך זה עובד?
"החברות באות אחת לשלושה שבועות לסדנה עם הנחיה מקצועית ועובדות על טכניקות של דיאלוג ושיפור השיח: טכניקות של טיפול זוגי, דיאלוג עסקי, משא ומתן ועוד. אלה דברים שעוזרים גם בהתנהלות מול הילדים, בני הזוג, הקולגות בעבודה והשכנים. אנחנו גם עוסקות ברשתות חברתיות ומלמדות לא להפיץ פייק ניוז, לא להפיץ שנאה, לא לדבר ב'הם' וב'אנחנו' אלא בצורה שתאפשר להגיע להבנות. המפגשים נערכים בבתים פרטיים כדי שכולן יראו איך חיות הנשים האחרות, ובכל קבוצה יש נציגות של שלוש קהילות מתוך המגוון שיש לנו במדינה: חילוניות, דתיות, שמאלניות, ימניות, נשים ממוצא אתיופי ומהמגזר הערבי והדרוזי. לצערי, עדיין אין קבוצה של חרדיות. כיום פועלות עשר קבוצות, שכל אחת מונה 14 נשים, ולכל קבוצה יש צוות היגוי שפועל בהתנדבות. ההשתתפות היא בתשלום שמסובסד על ידי תרומות. כרגע אנחנו במצב קשה, בגלל הקורונה. אין תרומות, והכל מתפרק. אנחנו צריכות תרומות".
למה יש אצלכם רק נשים?
"רק משום שזה יותר קל. יש מספיק קונפליקטים במדינה, אז הייתי צריכה להוריד את נושא המגדר מהשולחן, מה שיצר יותר אינטימיות בקבוצות. אבל יש לנו פעילות בבתי כנסת בארצות הברית שבה כן משתתפים גברים. חשוב לנו ליצור קשר עם יהדות ארצות הברית, שכיום יש נתק מסוים בינה לבין המדינה".
מה שהשותף בשווייץ לא הבין
נאור גדלה עד גיל שש באילת, ואז עברה עם משפחתה לרמת השרון, עיר מגוריה עד היום. היא הייתה פעילה בנוער העובד ורקדה בלט, ואת שתי הפעילויות היא זוכרת לטובה. "זה היה עולם צנוע ובעל ערכים, והכל היה יותר פשוט", היא אומרת. "גדלנו בבועה, ולא שאלנו שאלות מורכבות מדי על אנשים שלא כמונו. כשהגעתי לצבא, ושירתתי כקצינת שלישות בפיקוד צפון ובמפקדת דרום לבנון, ראיתי אוכלוסיות שלמות שלא הכרתי ולא ידעתי איך לדבר איתן, למרות העובדה שגדלתי במשפחה מאוד פתוחה: סבתא שלי דיברה גם ערבית וגם יידיש. היא הייתה דתיה, וילדיה חילונים. רוב בני דודיי נשואים לנשים לא אשכנזיות. עם השנים, ובזכות ההיכרות שלי עם אנשים מכל העולם, הבנתי כמה חשובים כלי השיח, וכמה חשוב לדעת לתקשר בצורה כזו שתגרום לכך שיקשיבו לך".
סיטואציה אחת, שבה הבדלי התרבות והתקשורת כמעט שברו אותה, היא זוכרת במיוחד. "במהלך מבצע חומת מגן סמנכ"לי הכספים והתפעול של חברת ספרה התגייסו, כי שניהם היו לוחמים קרביים. ביום שבו נהרגו 14 חיילים בג'נין, היינו כולנו בלחץ, כי ידענו שאחד מהם שם, ולא שמענו מהם. באותו יום הייתה ישיבה של מועצת המנהלים הבינלאומית; אמרתי שתהיה דחייה במועד הגשת הדו"חות, והשותף שישב בשווייץ פשוט לא קיבל את זה. לא עניין אותו. זה היה רגע מכונן שהבהיר לי עד כמה תקשורת יכולה להיפגע מהבדלי תרבות וזהות. אני ציפיתי שהוא יבין משהו שהוא כנראה לא יכול להבין, והוא, מצידו, ציפה ממני לאותו דבר. זה בדיוק מה שקורה בארץ בין המגזרים השונים. השיח של ימין-שמאל השתלט על הכל, וחוסר היכולת לתקשר כמו שצריך לא מאפשר להתמודד יחד עם האתגרים המשותפים, במיוחד בימים אלה של קורונה".
אבל עם כל המודעות המפותחת שלה לנושא, גם לה, היא מודה, לא קל ליישם את מה שלומדים בסדנאות של אידיא. "יש לי אופי טמפרמנטי וחסר סבלנות, ולא יזיק לי להקשיב קצת יותר", היא מחייכת. "בארצות הברית למדתי להקשיב, לנשום לפני שנותנים תשובה, שזה הכי קשה לי, ולא להתחיל משפט במה לא, אלא במה כן".
בתו של המשורר המפורסם הולכת בדרכו ולא מוותרת על התקווה לשלום. הקליקו על התמונה:
