סוניה מיכל ליפשיץ, בת 63, יועצת נדל"ן בפנסיה, נשואה, אמא לשלושה וסבתא לשניים, גרה באזור הגליל:
גדלתי במשפחה חרדית בקריות. כשהייתי בת 22 עבדתי כמורה בעפולה, וגרתי בדירה יחד עם עוד שש מורות. שלושה חודשים לאחר שעברתי לגור שם, נשארתי בדירה לבד אחרי שיתר המורות יצאו לחופשת חנוכה.
לילה אחד במהלך החופשה נכנסתי לדירה, וחיכו לי בפנים שני גברים שלא הכרתי. הם תקפו אותי והיכו אותי באגרופים. התמוטטתי על הרצפה והם הפשיטו אותי ואנסו אותי בברוטליות. אחד מהם סתם לי את הפה עם היד והשני איים עליי שיהרוג אותי אם אצעק. הייתי בשוק, מבועתת ומבוהלת. אחרי שהם עזבו, המשכתי עוד לשכב על הרצפה ורעדתי בכל הגוף. אחר כך נכנסתי למקלחת ובכיתי את נשמתי. לא פניתי למשטרה ולא סיפרתי לאף אחד. הייתי עסוקה בלנסות לשרוד ולהתגבר על הכאב.
חודשיים אחרי האונס, קלטתי שהמחזור שלי מתעכב. ניגשתי לרופא נשים, והוא בישר לי שאני בהיריון. הרגשתי כאילו נוחתת עליי מהלומה. פחדתי כל כך. סיפרתי לרופא שנכנסתי להיריון בעקבות אונס והוא הפנה אותי לשירות למען הילד. שם הציעו לי לגור בדירת מקלט בירושלים המיועדת לנשים במצבי. עברתי לשם והסתרתי את ההיריון מהוריי החרדים.
מבחינתי הפלה לא הייתה אופציה. בהתחלה תכננתי לגדל לבד את הילד, אבל אז הבנתי שזה יהיה בלתי אפשרי. לא היה לי שום גב כלכלי. כשהייתי בחודש שביעי דיברתי עם העובדת הסוציאלית על אימוץ. רציתי ללכת על אימוץ פתוח שמאפשר לך להיות בקשר עם ההורים המאמצים, אבל היא אמרה שבישראל זה לא קיים. ואז, בעלת הדירה שלי סיפרה לי שלבת שלה יש חברים אמריקאים שמעוניינים לאמץ תינוק. הם היו משפחה יהודית, ממעמד גבוה ומשכילים. היא יצרה בינינו קשר. הם לא ידעו שעברתי אונס, רק שאני בהיריון לא רצוי. במהלך השיחה סיכמנו שאני אמסור להם את התינוק לאימוץ.
שלושה שבועות לפני הלידה נחתתי שם. ילדתי בבית חולים אמריקאי. הרופא לא נתן לי להחזיק את התינוק כי ידע שהוא מיועד לאימוץ, וזה היה לי קשה מאוד. פרצתי בבכי, וגם המיילדת והרופא בכו איתי.
שבועיים אחרי שהתינוק נולד, הגעתי לבקר אותו אצל המשפחה המאמצת. החזקתי אותו בידיים רועדות וצילמתי אותו. הוא היה שקט ורגוע. הייתה לו עריסה יפה והבית היה מפואר. זה חיזק בי את התחושה שעשיתי בחירה נכונה ושהוא יקבל חיים טובים.
חודש אחרי הלידה חזרתי לישראל ואז נכנסתי לדיכאון. לא התחרטתי אפילו לשנייה, אבל כאב לי להיפרד מהבן שלי. הרגשתי כעס על אלוהים על כל מה שקרה לי, התרחקתי מהדת והפסקתי לשמור שבת. היום אני מנהלת אורח חיים דתי, אבל אני לא חרדית.
בגיל 31 התחתנתי עם עדיאל. סיפרתי לו את כל מה שעברתי, הוא אמר שאני גיבורה ותמך בי. הקמתי משפחה והבאתי לעולם שני ילדים.
במהלך כל השנים קיבלתי מההורים המאמצים תמונות ועדכונים על בני. הייתי מעודכנת בכל פרט על הגידול וההתפתחות שלו. בגיל ארבע הם סיפרו לו שהוא מאומץ ושהאמא הביולוגית שלו חיה בישראל, אבל לפי הסכם האימוץ לא יכולתי להיות איתו בקשר עד שימלאו לו 17 וחצי. כשבני הגיע לגיל הזה, נמסר לי שהוא רוצה לפגוש אותי ושהוא יגיע לבקר אותי בישראל. זה היה מטלטל.
ואז הגיע הרגע שחיכיתי לו כל כך הרבה שנים. חיכיתי לבן שלי לבדי בגן הבוטני בירושלים, וכשראינו אחד את השנייה רצנו זה אל זו, התחבקנו ובכינו. זה היה כמו סרט טורקי. התרשמתי שהוא בחור נאה וחכם. נתתי לו מכתב באנגלית שבו תיארתי כמה אני אוהבת אותו, וכשהוא קרא אותו הוא בכה מהתרגשות.
היום הבן שלי בן 40. הוא חי בארצות־הברית, התחתן ויש לי שני נכדים ממנו. אנחנו בקשר מצוין, מדברים בסקייפ פעם בשבוע ואני מתארחת אצלו. הוא גם ביקר אותי כמה פעמים והתארח אצל האחים שלו, שמאוד אוהבים אותו. לפני כמה שנים סיפרתי לו על האונס. הוא אמר שהוא לא רוצה לדבר על זה, ומאז לא שוחחנו על הנושא.
כעת אני מוציאה בקמפיין מימון המונים ספר שכתבתי ושמו 'לאייל אערוג' שמספר את הסיפור שלי. אני מרגישה שהכתיבה של הספר ריפאה אותי. זה היה מבחינתי כמו לידה מחדש.
שורה תחתונה: לפעמים קורים דברים שאנחנו לא מבינים, אבל הם מחשלים אותנו".
