מירב כספי (34), מנהלת מכירות ושיווק בסטארט־אפ בתחום הטכנולוגיה הרפואית, נשואה לבת זוג, מתגוררת ברחובות
כשהייתי בת שבע ראיתי את הסרט 'נשר הברזל', שמספר על בן של טייס שנופל בשבי. כשהילד מגיע לגיל 17, הוא לומד לטוס ויוצא לחלץ את אבא שלו. רציתי להיות כמוהו, לעלות לשמיים ולהיות שם לבד, רק אני והעננים. כשהייתי בת 12 חסכתי את דמי הכיס שלי ועשיתי צניחת רחיפה. ביום הולדת 16 עשיתי צניחת 'טנדם', קשורה למדריך.
לקראת הגיוס התחלתי לחלום על קורס טיס. שלחתי מכתבים, ביקשתי להגיע למיונים וענו לי שהנתונים שלי לא מתאימים. גיליתי שחסרה לי נקודה אחת בקב"א כדי להתקבל. חשבתי שאני לא מספיק טובה והחלטתי לוותר על החלום. הפכתי ללוחמת נ"מ ובהמשך לראש לשכה של אלוף משנה. השתחררתי מהצבא והלכתי לעבוד במכירות, דבר שאני עושה גם היום.
בגיל 31 עברתי משבר אישי מאוד גדול: סיימתי תואר במִנהל עסקים עם התמחות בספורט ובריאות, לא אהבתי את העבודה שהייתה לי, לא ידעתי מה לעשות בחיים שלי והייתי בזוגיות לא־נכונה. הרגשתי שאין לי כלום בידיים. התפטרתי מהעבודה, פירקתי את הזוגיות וטסתי למשך שמונה חודשים לאוסטרליה. טיילתי, חיפשתי את עצמי והרגשתי מתה מבפנים. כשחזרתי מהטיול, הפכתי לסלקטורית בביטחון של אל־על באמסטרדם. קינאתי בכל הטייסים. רציתי להיות במקומם, בחוד החנית. בטיסה חזרה ארצה בסיום התקופה הרשו לי להיכנס לקוקפיט, והבנתי שזה המשרד הבא שלי. חלום הטיסה התעורר מחדש.
התחלתי לבדוק איפה לומדים טיס. ידיד הפנה אותי לבית ספר פרטי בשדה התעופה בהרצליה. התברר שכל שעה של שיעור טיסה עולה 1,200 שקל ושצריך מינימום 40 שעות כדי לקבל רישיון טיס פרטי, כשרוב האנשים ניגשים לבחינה מעשית אחרי 60 שעות. חשבתי רק על מתי כבר אני עולה על מטוס וממריאה.
בשיעור הראשון הרגשתי שאני בדיוק איפה שאני צריכה להיות, ולא אכפת לי איך אני אממן את זה. הבנתי שאני חייבת למצוא עבודה שתכניס לי הרבה כסף. הפכתי לסוכנת של ציוד רפואי, ותוך כדי העבודה האינטנסיבית לקחתי שיעורי טיס, לפעמים גם מוקדם בבוקר, לפני העבודה. מדריכת הטיס הפכה לאמא השנייה שלי ופשוט לימדה אותי להיות טייסת. היא זו שעזרה לי להוציא את מה שהיה טמון בפנים. למרות בעיית הקשב והריכוז שיש לי, גיליתי שבזמן טיסה אני נכנסת לריכוז מוגבר בצורה פנומנלית.
אחרי 20 שיעורים המדריכה אמרה 'אני חושבת שאת צריכה היום לעשות את הסולו שלך'. שאלתי: 'את בטוחה?' היא יצאה, ופתאום קלטתי שאני לבד במטוס. בהתחלה קצת רעדתי ואז השתלטתי על עצמי. טסתי לבד ארבע דקות, וזו הייתה תחושה מטורפת. כשנחתתי והגלגלים נגעו במסלול, דפקתי את הצרחה של החיים שלי, וואו! ירדתי מהמטוס וכל הגוף שלי רעד בלי שליטה. כמיטב המסורת, המדריכה שפכה עליי דלי מים.
אחרי שנתיים של לימודים ו־113 אלף שקל פחות בחשבון הבנק, הגיע הרגע למבחן המעשי לקבלת הרישיון. כשנחתנו הבוחן אמר לי שעברתי. לא הצלחתי לקלוט. התחלתי ללכת קדימה ואחורה ולחשתי לעצמי 'אני טייסת, אני פאקינג טייסת!' לראשונה בחיי הבנתי שאני הייתי המכשול של עצמי. לא הייתי צריכה לאבד אמונה בעצמי בגלל שהצבא קבע שאני לא מתאימה לקורס טיס.
כיום מותר לי להטיס מטוס עם שלושה נוסעים, ללא קבלת שכר. החלום שלי הוא להיות קברניטה ולהטיס מטוס נוסעים בשכר, והתוכנית היא להמשיך ללמוד באירופה. עכשיו, בגלל משבר הקורונה והסגר, אני לא יכולה לטוס. לקחו לי את החופש מהידיים.
אם המורים שלי מהתיכון היו שומעים שהצלחתי לסיים תואר ושהיום אני טייסת, הם לא היו מאמינים. בצעירותי אמרו לי שטיס לא מיועד לנשים, אבל היום אני יודעת שלפעמים נשים הן טייסות טובות יותר מגברים, פשוט בגלל שהן מתאמצות יותר להוכיח".
שורה תחתונה: "אין דבר העומד בפנייך מלבד עצמך".
