זה כמה שנים, שקבוצת אדריכלים סינים מנסה לפצח את האתגר של בניית בתי ספר במהירות. ולא מדובר בפרויקט מזורז של כמה חודשים - מה שבישראל הוא תמיד בלתי אפשרי - אלא בשלושה ימים בלבד. רגע לפני פרוץ מגפת הקורונה, הצליחו אותם אדריכלים לעמוד במשימה שהציבו לעצמם.
זה קרה בצפון שנג'ן, העיר הסינית הענקית שסמוכה להונג קונג, במסגרת תערוכת פופ-אפ. שנג'ן מתפתחת ללא הפסקה, והצורך במבני ציבור מואץ בהתאמה. בינתיים פרצה מגפת הקורונה, שמחדדת עוד יותר את הצורך בפתרונות אדריכליים כאלה בבתי ספר באשר הם: סביבות לימוד מאווררות ומרווחות יותר, שיכולות לשרת גם אזורים מוכי אסון וגם ילדים ומורים שמנסים להימנע מהדבקה ככל האפשר. במלים אחרות, ההיפך מהכיתות הצפופות והחנוקות של מערכת החינוך הישראלית.
מבית היוצר של בית החולים ב-10 ימים
אותו מפעל שייצר חלקים להרכבת בית חולים חירום לחולי קורונה בתוך 10 ימים בלבד בווהאן, העיר שבה פרצה המגפה, ייצר את היחידות שמרכיבות את בניין בית הספר בשנג'ן. חברת הבנייה הממשלתית שהזמינה את הפרויקט,הקימה בשעתו את האצטדיון האולימפי בבייג'ין ("קן הציפור" בתכנון האדריכלים השווייצרים הרצוג ודה מרון), כך שמדובר בגופים עתירי ניסיון.
בתערוכה שבה הוצג הפרויקט, הוצג גם בית ספר שנבנה ממכולות ממוחזרות, אלא שהפתרון הטרומי נראה מתוחכם ומפורט יותר. משרד האדריכלים שעומד מאחורי הפרויקט, ושמו People’s Architecture Office, הוקם לפני 10 שנים בבייג'ין ומתמחה בתכנון מגורים וסביבות עבודה, לצד מיצבים במרחב הציבורי שאיתגרו את השימוש בסביבה. העבודות של המשרד מתאפיינות בצבעוניות, שמדגישה את המבנים באופן לא מוגזם.
הפעם, מדובר בעבודת הרכבה שמזכירה קוביות לגו, כך שאפשר להרכיב במהירות כולל עבודות התשתית ההכרחיות - הכנת הקרקע וחיבור למערכות חשמל, ביוב ומים. אם רוצים להעתיק את המבנה למיקום אחר, אפשר לפרקו ולהרכיבו מחדש. בית הספר הנוכחי משתרע על פני 330 מטרים רבועים, וכמו ב"לגו", אפשר להרחיבו במידת הצורך.
לא תמצאו כאן את הכיתות הישראליות של 30 או 40 תלמידים, אלא חדרים קטנים יחסית. זה נובע משיטת חינוך שדוגלת בלמידה עצמית ובהכנת עבודות בקבוצות משתנות, תוך עידוד התלמידים למצוא לעצמם פינה נוחה – בכיתה או מחוצה לה. כל כיתה מוקדשת לתחום לימוד אחר – אמנות, מדע, הצגת פרזנטציות ועוד – ולשיטות הוראה מגוונות: אם זו הוראה פרונטלית מסורתית, שמוקמה במרכז המבנה, או לקבוצות למידה הפזורות בהיקף.
הריהוט המסורתי של כיסא ושולחן המאורגנים כמו חיילים מול הקיר, מתחלף כאן במגוון של פתרונות ישיבה ושולחנות הניתנים להזזה מהירה וקלה, במטרה לאפשר גמישות בלמידה ובעבודה. לצורך התערוכה עיצבו האדריכלים גם סביבות עבודה לתלמידי השכבות הנמוכות, במה שמזכיר מתקני משחק אך הוא סביבות עבודה אינטימיות בתוך הכיתה. מדובר במבנים דו-קומתיים, שדפנותיהם מורכבות מחומר פלסטי צבעוני ושקוף, עם סולמות שמאפשרים לילדים לטפס אל החלק העליון, לשלוף ספר או טאבלט, וללמוד לבד או בזוגות.
גם המרפסות שנראות כאן אינן אלמנט סטנדרטי בבתי ספר, קל וחומר בישראל, שניסתה בעבר לשלב מרפסות בבתי ספר, אך אינה מחבבת את הרעיון מחשש לנפילה. על התלמידים, גם הבוגרים שבהם, לא סומכים שהם לא יבחרו להשתובב ולקפוץ מהקומה העליונה. כתוצאה מכך המרפסת, אם יש כזו, מוקפת בדרך כלל במעקה גבוה שהופך אותה לכלוב קופים.
בשנג'ן רואים מרפסות שמשמשות כסביבות לימוד נוספות, בין אם בקומת הקרקע ובין אם בקומות העליונות. אפשר לשבת בהן על הרצפה, או לגלגל אליהן את השולחנות והכיסאות ולעבוד באוויר הפתוח, כשמתרחקים מעט מההמולה שעלולה לשרור בכיתה הפנימית.
בינתיים, בתל אביב לא מצליחים למצוא פתרון כזה, ומעדיפים לדרוס: