ליזהר,
היה חמש לפנות ערב. בבית שלנו שוב עמדו הרבה זרים. מניין מתפללים.
קדיש בפעם המאה.
הלכתי להסתגר בחדר. אני בן 16 וזו שבעה על אבא שלי. המחנכת בטח אמרה לכם לבוא לבקר אותי, אבל זרם המבקרים פחת לעת עתה.
ופתאום אתה עומד בפתח. יזהר. מה בכלל אתה עושה פה? מי הזמין אותך?
מי הרשה לך?
הילד המופרע של הכיתה. אתה ואני אף פעם לא הסתדרנו. כמעט שלא דיברנו.
והנה בכל זאת אתה פותח ואומר: "אני נורא שונא לדבר על זה, אבל גם אבא שלי מת לפני שנה ושלושה חודשים, ואז בשבעה בא חבר מהשכונה ונתן לי משהו שעזר לי לעבור את הסיוט עם כל האנשים שפתאום מפוצצים לך את הבית".
"מה הוא נתן לך?" התעוררתי ממצבי המאובן ושאלתי.
"בוף של נאפס".
"מה זה נאפס?"
"יא גנוב, זה חשיש".
"אתה רוצה להגיד לי שיש עליך כאן חשיש? תראה לי איך זה נראה".
הוצאת אז כדור קטנטן עטוף נייר כסף ואמרת: "זה לא סתם חומר, זה דובדוב. אתה רואה שהוא קצת אדמדם? זה החשיש הכי טוב שיש. כדי להביא לך גנבתי קצת מאח שלי שהוא חייל בלבנון. אני חייב להסתלק עכשיו ומקווה שתיהנה ממה שהבאתי".
יצאתי שוב לסלון, האברכים כבר רכנו על ספרי הסידור תוך נענוע פלג הגוף העליון קדימה ואחורה. מבין כל מנהגיהם המוזרים זה המשונה ביותר בעיניי, אבל כעת ממש לא היה אכפת לי, כי בחדר חיכה לי משהו מרגש ומבטיח. הרי תמיד שמעתי על כל האמנים והלהקות שאוהבים את זה.
אולי המשהו הזה יעזור לי לפוגג קצת את גוש המועקה?
כשכולם הלכו ובבית השתררה דממה עשיתי את מה שאמרת, וגלגלתי לי את הג'וינט הראשון בחיים.
שמתי את התקליט של ג'נסיס, אוזניות על האוזניים, ולמשך שעה הייתי מאושר. אחר כך השינה הייתה עמוקה. תמיד אזכור את זה.
עדיין מודה לך,
ערן
- ספרו של המוזיקאי ערן צור, "החיה בבטן", יצא לאחרונה בהוצאת זמורה ביתן
