"תקשיבי לי גברת קורונה, אני, כמו כולנו, אשיב לך מלחמה בחזרה"

"אני מעריכה את הניסיון שלך להשמיד אותנו, אבל מה לעשות שפחות מתאים לנו כרגע. צריך בידוד? נתבודד. צריך להעלות סטורי של שאני לא משתעלת? אין בעיה"

"אני לא רגילה להיות ככה. לשבת על הספה ולהרעיד את הרגל" (אילוסטרציה) (צילום: Shutterstock)
"אני לא רגילה להיות ככה. לשבת על הספה ולהרעיד את הרגל" (אילוסטרציה) (צילום: Shutterstock)

פתאום אני שמה לב שהמקרר שלנו קטן מדי. מקרר רגיל, עם דלת אחת, ארבעה מדפים ותבנית ביצים. זה לא מקרר למגיפות. זה מקרר ל"וואלה, נגמר החלב, לא נורא, נקנה מחר". מקרר יומיומי, חמוד כזה, טיפש. חשבתי שהוא חכם בגלל שיש לו תבנית לקוביות קרח. אבל לא. הוא מטומטם. אם התחזיות יתממשו ונצטרך להיות בבידוד של שבועיים – שני מבוגרים ושני ילדים – המקרר לא יחזיק מעמד. אין איפה לדחוף הכול. אז אנחנו עומדים במטבח ומחלקים נקניקיות לשקיות סנדביץ', כדי שהכול יכנס פנימה. אולי כדאי גם לחתוך את הגזרים. ואנחנו עושים חישובים. מתכננים. מבוהלים. מדי פעם אחד מאיתנו זורק "איזה מזל". איזה מזל שאנחנו לא תקועים בחו"ל. איזה מזל שיש לנו דירה. איזה מזל שבינתיים יש לנו איך לשלם עליה. ואיזה מזל שהילדים בריאים, ואנחנו בריאים, טפו טפו טפו, אנחנו לא בקבוצת סיכון. ואיזה מזל שיש לנו מקרר בכלל. וחשמל. ומים זורמים. וחמצן.

 

לפי שבוע אמרתי יאללה, שטויות, סתם מלחיצים אותנו. כולם דיברו על הבחירות. אנשים התווכחו על ממשלות רחבות וממשלות צרות. אחלה. שגרה. עכשיו אני כבר לא יודעת. אני מנסה לדמיין איך נעבור את הבידוד. הילדים שלי בני חמש ושבע. גן חובה וכיתה ב'. הם לא יבינו למה אי אפשר לצאת לגינה. לרחוב. אז סבבה, יש טאבלטים, וגם האינטרנט עובד, אבל לכי תסבירי להם שאסור לטפס על העץ שבחצר כי צריך להיזהר על עצמנו ולשמור על קבוצות סיכון. הם ילדים. במקום על עצים הם יטפסו על הקירות וישתגעו ואנחנו, שנשתגע בעצמנו, נצטרך להיות רגועים ולא להגיד משפטים עם המילים "טראומות", "המצב" ו"מעניין אם ממש נשמין בבידוד, או ממש נרזה", וכל זה תוך כדי שהמקרר האידיוטי ילך ויתרוקן וכבר נקרא את כל הספרים ונעשה את כל השיעורים. שבועיים? שבועיים?! מה זה פה, אוגוסט?!

"הכחשה. כעס. מיקוח. דכאון. קבלה. כל השלבים המוכרים מתפרצים בבת אחת, מתערבים זה בזה, קמים ונופלים כמו בתוך קוקטייל שמנוער בלי הפסקה. כי הכול בסדר. אבל כלום לא בסדר"

 

הכחשה. כעס. מיקוח. דכאון. קבלה. כל השלבים המוכרים מתפרצים בבת אחת, מתערבים זה בזה, קמים ונופלים כמו בתוך קוקטייל שמנוער בלי הפסקה. כי הכול בסדר. אבל כלום לא בסדר. סתם מלחיצים אותנו. אבל זו סכנה אמיתית. מסרונים מבית הספר. מהגן. מהמשפחה. מחברים. מהבנק. אה, הבנק. מה נשמע, בנק? איך היינו נחמדים עד עכשיו, אה? שילמנו משכנתא, ביטוחים, מסים. היו לנו משכורות. איזה כיף היה להיות אזרחים נורמטיביים! ממש חוויה! עכשיו אנחנו סתם אנשים עם מקרר קטן מדי שמנסים להתרגל למציאות גדולה מדי.

 

אני לא רגילה להיות ככה. לשבת על הספה ולהרעיד את הרגל. אין לי זמן לזה עכשיו, להכיר את עצמי מחדש. לטפח את הצד החזק, שכל כך נהניתי להזניח. כי למה לי להיות חזקה? אין לי כוח. הייתי חזקה מספיק שנים. אבל לא. צריך לקום על הרגליים. יאללה. הנה. קמתי. קצת כואב לי בגב התחתון, תודה ברבה באמת. עכשיו תקשיבי לי טוב, גברת קורונה. אני מעריכה את הניסיון שלך להשמיד אותנו, אבל מה לעשות שפחות מתאים לנו כרגע. אז אני, כמו כולנו, אשיב מלחמה. צריך בידוד? נתבודד. צריך להעלות סטורי של עצמי כשאני משוויצה בזה שאני לא משתעלת? אין בעיה. ואולי כשכל זה יעבור ונצא החוצה כדי לשאוף קצת אוויר ונדבר על לקחים לחיים ועל תובנות, נקנה גם מקרר יותר גדול. שיהיה לכל צרה שלא תבוא. אבל באמת, שלא תבוא.

 

אם מישהי שכחה, כך נראה אוויר צח. רק בריאות לכולנו, אמן (צילום: ליאת בר און)
    אם מישהי שכחה, כך נראה אוויר צח. רק בריאות לכולנו, אמן(צילום: ליאת בר און)

     

    הגליון החדש של לאשה - עכשיו בדוכנים (צילום: שי ארבל, סגנון: ראובן כהן)
    הגליון החדש של לאשה - עכשיו בדוכנים (צילום: שי ארבל, סגנון: ראובן כהן)
     
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד