"אמי נולדה בפתח־תקווה, בת לעולי תימן, חמישית במשפחה של 14 ילדים. כדי לסייע בפרנסת הבית, החליטו סבי וסבתי שהילדים הגדולים במשפחה יֵצאו לעבוד, בעוד שהקטנים ילמדו בבית הספר. מכיוון שאמי נחשבה לגדולה, בגיל 12 היא עזבה את בית הספר ויצאה לעבוד. היא המשיכה בלימודי ערב של שעתיים ביום.
האזינו לכתבה. הוקלט על ידי הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה – המרכז לתרבות מונגשת
במשך כמה שנים אמא עבדה כטבחית ב'קפה רות', שהיה בית קפה מיתולוגי בפתח־תקווה. הבעלים היו אשכנזים, ואמי התימנייה למדה מהם יידיש ואיך להכין גפילטע פיש. במשך שעות ארוכות ביום היא הכינה תבשילים לקצינים הבריטים שאכלו במקום. אמא סיפרה לי איך היא נהגה לעבוד על הבריטים - היא הכינה קציצות דגים עם פפריקה מתוקה ואמרה להם שמדובר בקציצות בשר.
בריטי אחד אפילו התאהב בה והביא לה במתנה מצלמה, ששמורה אצלי בבית עד היום. אמא דחתה את החיזורים של הבריטי, ובסופו של דבר התחתנה בגיל 26 עם אבי, שאותו הכירה דרך משפחתה.
לפני שהתחתנה, החיים של אמא לא היו פשוטים. זו הייתה תקופת הצנע, והוריה סירבו לקבל קצבה מהמדינה בגלל הגאווה שלהם. הם סבלו ממחסור - לא היו להם מעילים או נעליים חדשות, לא היה סוכר והם אכלו לחם לבן רק בחגים. הם גידלו בעצמם כל מה שאפשר ושתלו בחצר מלפפונים, קישואים ותירס. להרבה ילדים באותה תקופה לא היה כסף לקנות צעצועים או אופניים, אבל בזכות העובדה שאמא עבדה בכזו חריצות, היא יכלה לרכוש אופניים משלה וגם לקנות את גיליונות המגזין האהוב עליה – 'לאשה'.
המגזין הזה סיפק לאמי בריחה מחיי העבודה המתישים כטבחית. הוא גרם לה להרגיש חופשייה והצית לה את הדמיון, עזר לה להתגבר על המכשולים שעמדו בדרכה ותרם לשמחת החיים והאופטימיות שלה. היא למדה מהעיתון מהי מודרניזציה וקדמה, וזה עורר בה שאיפות לחיים. הכתבות במגזין גרמו לה להרגיש שהכל אפשרי, שאפשר להשיג כל מטרה, וזה נתן לה תקווה. ואכן, אחרי שהתחתנה עם אבי, החיים שלה השתפרו והפכו לנוחים יותר. הוריי קיבלו משק במושב אלישיב, ושם הביאו אותי ואת שני האחים שלי לעולם. אבא עבד כמפקח במשרד החקלאות, ואמא עבדה כטבחית ב'מועדון לקשיש' עד שיצאה לפנסיה, והייתה מאושרת.
כשאמא הייתה בת 20 היא החליטה לעשות מחווה לעיתון שכל כך אהבה, ובפורים היא התחפשה למגזין 'לאשה'. היא הגיעה למתפרה מקצועית, שם תפרו לה תחפושת מושקעת שעליה מתנוססים השערים של המגזין. אחרי שהושלמה התחפושת, היא הגיעה לסטודיו פרג', שהיה סטודיו צילום מפורסם מאוד בימים ההם, והצטלמה לבושה בתחפושת ועל פניה חיוך גדול.
כשהייתי בן 20 עיינתי באלבומי תמונות, ונתקלתי בתמונה של אמי מחופשת ל'לאשה'. ככל שידוע לי, היא האישה הראשונה והיחידה בישראל שהתחפשה למגזין.
כילד אני זוכר ש'לאשה' היה בן בית אצלנו. אחרי שאמא הייתה מסיימת לקרוא את המגזין, אני והאחים שלי נהגנו לקרוא אותו. מתוך כל הגיליונות שהיו לה, אמא בחרה כמה שאהבה במיוחד וכרכה אותם לספרים עבים כדי לשמור עליהם. עד לפני שנה היה לאמי מינוי ל'לאשה'. גם אחרי שחלתה באלצהיימר, לפני עשר שנים, היא נהנתה מאוד לקרוא אותו.
כיום אמא נעזרת במטפלת סיעודית, אבל ההומור שלה נשאר. עד היום היא זוכרת את התחפושת המיוחדת שלה בפורים, כשהתחפשה למגזין האהוב עליה ביותר.
שורה תחתונה: "מגזין 'לאשה' היה עבור אמא הרבה יותר מסתם עיתון. הוא היה הכל בשבילה".