חיפשה עבודה בניו יורק, והמציאה מקצוע חדש: מרגלת אחרי מטפלות

לימור אברמן ווינשטין חיפשה עבודה שתממן את לימודיה בניו יורק, ועלתה על רעיון מקורי: "נני ספיי". בעקבות ההצלחה, כבר קיבלה הצעה לסרט על סיפור חייה

לימור אברמן ווינשטין . "השמועה עליי עברה מפה לאוזן בין המשפחות העשירות במנהטן" (צילום: Leah Casto)
לימור אברמן ווינשטין . "השמועה עליי עברה מפה לאוזן בין המשפחות העשירות במנהטן" (צילום: Leah Casto)

 

לימור אברמן ווינשטין, בת 44, פסיכולוגית קלינית, נשואה ואם לשלוש, גרה בניו־יורק:

 

"נולדתי בשכונת יפו ד', לעוני ואלימות. אמי עבדה במפעל כדי לקיים אותנו, ארבעת הילדים, בזמן שאבא עשה בלגנים והסתבך עם החוק. המשטרה ביקרה אצלנו באופן קבוע, ובהרבה לילות היינו בורחים עם אמא מהבית. כשהייתי בת 12 אני ואחיותיי נאלצנו לעזוב את הבית, כל אחת לקיבוץ אחר. אחינו הקטן נשאר.

 

האזינו לכתבה. הוקלט על ידי הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה – המרכז לתרבות מונגשת 

 

כל לילה הלכתי לישון בוכה. הרגשתי שזרקו אותי לקיבוץ, שלא אוהבים אותי, שאני ילדה ענייה ומסכנה. היו לי שם המון רגעים קשים. הייתי חלק מקבוצה של נוער בסיכון. הקיבוצניקים קראו לנו 'חי־בר', וגם התייחסו אלינו ככה. הייתי ילדה יפה עם חזה גדול ולא הייתי מודעת לעצמי. הייתי בטוחה שאני מכוערת, שמנה וטיפשה, ובחורים ניצלו את זה ופגעו בי מינית. סבלתי ממצוקה נפשית שהסתרתי מכולם, עד שבגיל 14 הפסקתי לאכול. שקלתי 35 קילו, התעלפתי, אושפזתי. הפחידו אותי שאני קרובה למוות, אז חזרתי לאכול, אבל למדתי להקיא והפכתי לבולימית.

 

כשהייתי בת 15 הכרתי גבר אמריקאי שהגיע לקיבוץ וחיזר אחריי, וכעבור שנתיים נכנסתי איתו לזוגיות. הוא שיקר לי שהוא בן 37, ורק אחרי שטסתי איתו לאירופה ראיתי בדרכון שלו שהוא בן 47. חזרתי לארץ כדי להתגייס, ולקראת סוף השירות הוא עזר לי להתקבל לבית ספר למִנהל עסקים בסן־פרנסיסקו. גרנו שם יחד שנה, ועבדתי כנני אצל משפחות יהודיות עשירות, עד שנפרדנו.

"במנהטן, כל משפחה מעסיקה נני - מטפלת. זה תחום פרוץ לגמרי וכל אחד יכול לעסוק בזה. יום אחד עשיתי טובה לחברה, שביקשה ממני לעקוב אחרי נני שהיא מעסיקה ולדווח לה איך היא מתנהגת אל הילד שלה"

 

אחרי שנפרדתי ממנו הרגשתי שאני עומדת למות מהבולימיה. מבוקר עד ערב הייתי אוכלת בבולמוסים כמויות מטורפות ומקיאה. הייתה לי התמוטטות עצבים, הרגשתי שדברים יוצאים מכלל שליטה.

 

באותם ימים הכרתי את בעלי לעתיד, רוב, יהודי־אמריקאי מניו־יורק. בחור טוב ומאוד יציב. ניהלנו מערכת יחסים מרחוק, עד שעברתי לניו־יורק. בהמשך נישאנו ונולדו לנו שלוש בנות.

 

בגיל 24 הפסקתי עם הבולימיה ופיתחתי הפרעת אכילה חדשה – אורתורקסיה - אובססיה לאוכל בריא. אכלתי הכל אורגני, לא נגעתי בסוכר, וגם זה עשה לי רע. נרשמתי ללימודי פסיכולוגיה כדי לנסות ולהבין מה קורה לי וכדי לטפל באחרים. כשהתקבלתי ללימודי תואר שני משולב עם דוקטורט באוניברסיטת קולומביה, לא ידעתי איך אצליח לממן את הלימודים.

 

במנהטן, כל משפחה מעסיקה נני - מטפלת. זה תחום פרוץ לגמרי וכל אחד יכול לעסוק בזה. יום אחד עשיתי טובה לחברה, שביקשה ממני לעקוב אחרי נני שהיא מעסיקה ולדווח לה איך היא מתנהגת אל הילד שלה. חשבתי לעצמי שזה יכול להיות מקצוע מגניב. התחלתי להציג את עצמי כ־NANNY SPY, שעוקבת אחרי מטפלות ומכינה להורים דוחות פסיכולוגיים. גביתי 150 דולר לשעה וזה מימן לי את התואר. השמועה עליי עברה מפה לאוזן בין המשפחות העשירות במנהטן, והתעריף שלי כנני ספיי עלה ל־450 דולר לשעה.

 

על החוויות שלי כנני ספיי יכולתי לכתוב ספר. הייתה אמא שסיפרה לי שהתרופות של הבן שלה, לטיפול בבעיות קשב וריכוז, כל הזמן נעלמות. הצבתי מצלמות בבית וגיליתי שהמטפלת סוחרת בהן. תפסתי מטפלת אחרת נכנסת עם הילד לחנות אלכוהול, קונה לעצמה בקבוק וודקה ומוזגת אותה לבקבוק מים באמצע יום עבודה. לא אשכח את הפעם שבה עקבתי אחרי נני וראיתי שהיא נכנסת לבניין עם הילד ויוצאת בלעדיו, פשוט השאירה אותו עם נני אחרת ויצאה לסידורים.

 

הייתה נני שלקחה באופן קבוע את התינוק שהיא שמרה עליו לבית אחר שבו עבדה במקביל כמנקה. נני אחרת כל היום בכתה כי אמא שלה מתה. היא הסתירה מהמעסיקה שלה שהיא סבלה מדיכאון שהולך ומחמיר. במקרה אחר, הייתה לקוחה שסיפרה לי על התנהגות חריגה של הבת שלה. הצבנו בבית שלה מצלמות ובשידור חי ראינו את הנני משכיבה את הילדה לישון וצועקת עליה 'שאט אפ! לכי לישון, יו סטופיד גירל', וכורכת ידיים על הצוואר שלה עד שהיא נרדמת. לה הזמנו משטרה.

"הייתה לקוחה שסיפרה לי על התנהגות חריגה של הבת שלה. הצבנו בבית שלה מצלמות ובשידור חי ראינו את הנני משכיבה את הילדה לישון וצועקת עליה 'שאט אפ! לכי לישון, יו סטופיד גירל', וכורכת ידיים על הצוואר שלה עד שהיא נרדמת"

 

הבנתי את החשיבות של המקצוע שהמצאתי לעצמי רק אחרי שנתקלתי בהפקרות הזו על בשרי. יום אחד חזרתי מהלימודים, וראיתי שהבת הצעירה שלי במצב רע. שאלתי את הנני מה קרה והיא לא ידעה להסביר לי. בתי הבכורה הייתה אז בת חמש, וסיפרה לי שהקטנה קפצה על הספה ונפלה, וכשהיא חיפשה את הנני היא מצאה אותה שוכבת על המיטה שלנו ורואה טלוויזיה. הקטנה סבלה במשך שבוע מפרכוסים ומזעזוע מוח. פחדנו שהיא תמות. פיטרנו את הנני, ובעקבות המקרה החלטתי לקחת הפסקה מהדוקטורט ולהישאר עם הבנות בבית.

 

לפני כמה שנים רשת בי־בי־סי הציגה את הסיפור שלי במסגרת סדרה על 100 נשים פורצות דרך. בעקבות זאת הגיעו אליי המון לקוחות ופרסום והייתה לי הצלחה מטורפת, התחלתי להעסיק עובדים, וזרמו אליי הצעות מפתות להפוך את הסיפור שלי לסרט, ספר או סדרת ריאליטי בכיכובי. פניתי לכל החברות להשמת מטפלות והן התחילו לשלוח אליי מטפלות להערכה פסיכולוגית. הפכתי לאוטוריטה בתחום.

 

במקביל, בניתי קריירה כפסיכולוגית. עבדתי חמש שנים במרכז למחקר אנורקסיה ובולמיה, מתוכן שנתיים כמתמחה; השלמתי עוד תואר שני, בבריאות הנפש; ולפני עשור פתחתי קליניקה פרטית במרכז להפרעות אכילה במנהטן. בנוסף הקמתי פלטפורמה דיגיטלית להתאמה של מטפל למטופל, עם מערך תמיכה של 150 מומחים. במרץ הקרוב אפתח במנהטן את מרכז 'BeSpoke' לבני נוער ומשפחותיהם, למניעה ולטיפול בהפרעות נפש.

 

השורה התחתונה: אני מודה על כל מה שקרה לי והוביל אותי למה שאני עושה היום.

 

הגליון החדש של לאשה - עכשיו בדוכנים (צילום: אלה אוזן, סגנון: אורלי גורי)
הגליון החדש של לאשה - עכשיו בדוכנים (צילום: אלה אוזן, סגנון: אורלי גורי)
 
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד