מונה קל־שגב, בת 40, נשואה לרולף ואמא לדור, בן שלושה חודשים. בעלת מרכז MY CODE - אבחונים לאנשים לפי שם ותאריך לידה, ומגישה תוכנית "מדעי הרוח" ברדיו החברתי הראשון:
"נולדתי בברית־המועצות לשעבר, בת בכורה להוריי, ילדה של אבא, בוריס חנוכייב, שהוא סופר, משורר, מלחין ועיתונאי. עלינו ב־1991, כשהייתי בת 12 וחצי, וביום הראשון בבית הספר קיבלתי מכות, אין לי מושג על מה, כי לא הוצאתי מילה מהפה. ההורים שלי התאמצו להתפרנס, ואני עשיתי להם תוכנית כלכלית, איך אנחנו שורדים מהמשכורות שלהם, כי שניהם עבדו בעבודות מזדמנות והרוויחו כלום. אני למדתי בבוקר בבית הספר ובערב במרכז למידה כדי לשפר את הביצועים שלי, וסיימתי בגרות בהצטיינות חברתית ולימודית. בהמשך עבדתי בניהול בתחום המכללות, ובמקביל, במשך השנים חקרתי את תחום השמות והמפות האישיות.
מגיל 30 ניהלתי סניף של המכללה למינהל. עבדתי 24/7 ברמת סטרס מאוד גבוהה ולא שמתי לב שאני נשחקת. לפני שש שנים הייתי מעורבת בתאונת שרשרת ואחריה, כנראה כתוצאה משילוב של הסטרס והתאונה, התפרצה אצלי תסמונת פיברומיאלגיה. הייתי בדיכאון וסבלתי מחרדות, הרגשתי שהמוח שלי לא עובד, לא יכולתי לעשות פעולות פשוטות, סבלתי מחוסר ריכוז ומרגישות לריחות ולרעשים, רזיתי מאוד ועוד.
הרופא אמר לי שהיום יודעים לרפא סרטן אבל לא יודעים לרפא פיברומיאלגיה. יצאתי ממנו ואמרתי לעצמי: 'אין מצב שאני חיה עם הדבר הזה כל החיים. אני הולכת להבריא את עצמי'. זה לא באמת הצליח. הלכתי לכל סוגי הטיפולים האפשריים, פיזיים ונפשיים, ושום דבר לא עזר. מצבי החמיר ונאלצתי לעזוב את העבודה ולחזור לגור אצל ההורים, כי פיזית לא יכולתי להכין לעצמי אוכל או לכבס את הבגדים שלי.
ואז התחלתי לחלום שאני צריכה לנסוע לאמזונס ולעבור חניכה שמאנית, ושם אבריא ואפגוש את הגבר של חיי. סיפרתי למשפחה ולחברים. אבא שלי אמר: 'איך תסעי כשהתיק יותר כבד ממך?' אמרתי: 'אבא, זה מה שאני הולכת לעשות וככה אני הולכת להבריא'. החלומות חזרו על עצמם במשך שנה וחצי, וברגע שהתאפשר לי קניתי כרטיס וטסתי לאמזונס, למרכז רוחני ששמעתי עליו.
החוויה שם הייתה קשה מאוד. התמודדתי עם טראומות מהעבר ועשיתי דיאטות של ניקוי, פיזי ורוחני, מאוד אגרסיביות, שחלקן נעשות בבידוד מהעולם. התסמינים של התסמונת החמירו ואמרתי לעצמי: 'למה עשית את זה לעצמך?' אבל היו גם רגעי חסד שבשבילם הכל היה שווה.
תכננתי לנסוע למקום אחר ביערות שבו, לפי החלומות, הייתי אמורה לפגוש את בן זוגי, אבל החלטתי לוותר ולהישאר. ואז, שבוע אחר כך, פגשתי את רולף במסיבה, ואיך שהסתכלתי עליו קרה לי משהו פיזי בלב וזה היה מאוד מוזר. אחרי כמה ימים גילינו ששנינו חוזרים באותה טיסה לאמסטרדם, ואמרנו: 'מה הסיכוי ששנינו נהיה באותו מרכז באמזונס ונזמין אותה טיסה הביתה?'
התפתחה שיחה של 11 שעות ולא יכולנו להתנתק. אחרי ארבעה ימים עשיתי לו מפה ורעדתי, כי ראיתי שאנחנו משיקים בכל הנקודות במפה ושזה הגבר שחיכיתי לו. באתי אליו וסיפרתי לו. הוא הסתכל לי בעיניים ואמר: 'אני מקבל את זה, כי מהרגע שדיברנו הרגשתי שאני בבית'. למחרת הוא אמר לי: 'צריך להחליט איפה אנחנו הולכים לגור ולגדל את הילדים, בהולנד או בישראל'. אחרי חמישה ימים החלטנו שאנחנו מקימים משפחה בישראל. בהמשך ניסיתי להיכנס להיריון וכשזה לא הלך החלטנו לנסות טיפולים. נכנסתי להיריון בטיפול הראשון.
כשחזרתי מהאמזונס המשכתי לעבוד על עצמי לבד, עיבדתי את הדברים שעלו שם, כתבתי המון ובכוונתי להוציא ספר, ולאט־לאט התסמינים הלכו והתאזנו בכוח הריפוי של הגוף.
שורה תחתונה: למדתי להאמין שדברים יכולים לקרות לנו, ושצריך להעז. העזתי לנסוע לאמזונס נגד כל הסיכויים, כי חלומות נועדו להתגשם, ועובדה שהגשמתי אותם".
