עם קול עדין, חיוך ביישני ותלתלים שקצת מסתירים את פניה, איאת אבו-שמיס מיפו עושה מהפכה קטנה: היא מציגה לציבור בישראל – ערבים ויהודים כאחד – את נשות יפו כפי שאנחנו לא רגילים לראות אותן. בפרויקט הפייסבוקי שלה, "נשים ערביות יפואיות מצליחות", היא מביאה סיפורי חיים מרגשים ומפתיעים, שרובנו מעולם לא שמענו עליהם.
>> תאהבו אותנו גם בפייסבוק
עוד בערוץ אנשים:
- המשוררת עלתה לארץ, חיה בבדידות וכתבה על געגוע ל"באר מולדתי"
"זה העניין עם הנשים הערביות: הן עושות המון, אבל אין להן אמצעים להגיע לתקשורת, ולכן אף אחד לא כותב עליהן", אומרת אבו-שמיס. "אני הייתי הראשונה שכתבה, לדוגמה, על רוקיה אלמוגרבי, חברת ילדות שלי שהייתה משותקת חלקית כמה שנים וזכתה באליפות העולם בהרמת משקולות. היא בכלל לא חשבה שצריך לעשות עם זה משהו, ולקח לה זמן עד שנתנה לי אישור לכתוב עליה. אחרי שכתבתי, יצרו איתה קשר מכלי תקשורת נוספים".
אבו-שמיס עצמה נחשפת לאט ובזהירות. היא פעילה חברתית, מתנדבת ב"בית חם" לנערות במצוקה ומשוררת שכבר הוציאה שני ספרי שירים ("סל מלא שפות שותקות" ו"אני זה שניים", שזכה בפרס היצירה ע"ש שולמית אלוני, בסך 30 אלף שקל), ועם כל זאת, לא נוח לה עם חשיפה. יתרה מכך, על אף שלמדה בבית ספר יוקרתי, והיא דוברת חמש שפות, עד לפני מספר שנים כלל לא חשבה על קריירה או פעילות ציבורית. "עשר שנים הייתי בבית עם הבן שלי, והחיים שלי היו מוקדשים לגידולו", היא מפתיעה. "זאת הייתה הנורמה שעליה גדלתי. רק כשהילד גדל, התחלתי להשתתף בסדנאות כתיבה ולעבוד, וחיי השתנו. עד היום אני פחות אוהבת חשיפה ולא אוהבת להצטלם, אבל הפרויקטים החברתיים מאוד חשובים לי. אני מעבירה מסר לנערות ולנשים, שיש להן יכולת לעשות הכל, ושהקהילה תומכת בהן".
הכירו שיר שלה:
איך זה שאת לא עובדת
אבו-שמיס (36) נולדה כילדה שנייה מתוך ארבעה. אמה, שלא למדה קרוא וכתוב, התעקשה שכל ילדיה ילמדו בבית הספר הצרפתי-נוצרי היוקרתי ביותר ביפו, קולג' דה פרר. אביה, היא מספרת, עבד בשלושה מקומות כדי לממן עבורה לימודים, אבל לה היו תוכניות אחרות: עוד לפני שסיימה את לימודיה, נישאה לאחמד (38). "הוריי דתיים, כך שלא יכולתי לצאת עם בחורים, לבלות וליהנות", היא אומרת. "רק עם בן זוג יכולתי לצאת מהבית". עם זאת, את הבגרויות היה לה חשוב להשלים, והיא סיימה את הלימודים אחרי החתונה. אחרי שבנה, מחמוד (16), גדל ונעשה עצמאי, היא הרגישה משועממת. "תמיד כתבתי, אז החלטתי להירשם לסדנת כתיבה, שם אהבו את השירים שלי והתחילו לפרסם אותם בכתבי עת ספרותיים. התחלתי לקבל מיילים וטלפונים מאנשים שמאוד התרגשו מהשירים, אבל הייתה גם ביקורת על זה שאני יושבת בבית. אנשים שאלו איך זה שאני לא עובדת, אז החלטתי לצאת לעבוד בתיירות ונעשיתי אדם אחר".
לפעילות החברתית הגיעה בעקבות הכתיבה. "ספר השירים הראשון שלי, שיצא ב-2013, עסק כמובן ביפו, אבל גם בנשים ובנשיות. בנוסף, פרסמתי כתבה בכתב עת פמיניסטי בשם 'פוליטיקלי קורקט'. כל הכתבות שם היו על נשים מוסלמיות מחו"ל, ואני כתבתי על אישה מיפו. קיבלתי המון פידבקים על הכתבה והתחלתי בפעילות חברתית עבור נשים. בנוסף לפעילות עם הנערות ב'בית חם' אני מלווה נשים שעברו אלימות, נותנת ייעוץ והדרכה ומלווה אותן מול מחלקת הרווחה או המקלט. ממישהי שישבה בבית והתעסקה רק בבן שלה, נעשיתי מישהי עם עבודה, אחריות ופידבקים טובים. קיבלתי ביטחון".
לפרויקט הנשים בפייסבוק הגיעה אחרי שצפתה בסדרת כתבות על יפו ששודרה בטלוויזיה. "היא זעזעה אותי", אומרת אבו-שמיס. "דיברו שם רק על אלימות, נדל"ן, מסעדות ובתי מלון. בסוף כל כתבה הראו פרלמנט של מה שקראו לו 'נכבדי העיר', ולא הייתה שם אף אישה אחת. שאלתי את עצמי, איך זה שכל נכבדי העיר הם גברים?" גם בקרב שאר המרואיינים לא היה ייצוג רב לנשים. "בכל הכתבות ראיינו רק אישה אחת, ולא בגלל העשייה שלה אלא משום שבמקרה נכנס קליע לבית שלה. בעקבות זאת החלטתי לתת ביטוי לנשים משמעותיות ומצליחות ביפו, ולא חסר על מי לכתוב. ראיינתי את בקיזה סיקסק עאשור, האישה הראשונה שנכנסה למועצה האסלאמית ביפו; את נרמין טוחי, שחוותה יריות כילדה וכיום היא פסיכולוגית ילדים ובני נוער שמטפלת בטראומות; את יוסרא עאשור, שכאלמנה גידלה ארבעה ילדים לבדה. היא יצאה לעבוד וללמוד והתנדבה בקהילה, והייתה עליה המון ביקורת כי ציפו ממנה לשבת ולבכות בבית. שני בנים שלה נהרגו בתאונה, והיא תרמה את איבריהם, דבר שהיה מאוד חריג. היום מעריצים אותה ביפו".
לדבריה, יש עוד סיפורים רבים של נשים שמעדיפות להישאר בצל. "יש כאלה שחוששות להיחשף, אפילו שהן מנהלות בחברות גדולות. יש כאלה שרוצות לשמור על פרטיות או שחושבות שהעשייה שלהן לא משמעותית מספיק ולא מצדיקה כתבה". אבל לאלה שמסכימות, ניתנת הזדמנות מעצימה להכיר בערך שלהן ולהוות השראה לאחרות. בחודש שעבר העבירה אבו-שמיס הרצאות TED בבית ליסין, ואיתה הגיעו 12 נשים, כשליש מאלה שהשתתפו בפרויקט. "כשפנו אליי, ישר הצעתי לבוא עם נשות הפרויקט, וזה היה הצלחה. חלקן ידעו קשיים בנעוריהן: החיים לא חייכו אליהן, והן נאלצו לעשות שמיניות באוויר כדי להצליח. היום הן מחזקות את הנערות ב'בית חם' ומעבירות להן מסר שגם הן יכולות להצליח".
יכולתי לסיים במצב אחר
את השירים והפוסטים שלה, גם הפוליטיים, היא כותבת רק בעברית, ומצטערת על כך. "הלימודים בבית הספר הנוצרי באיזשהו מקום גורמים לאיבוד השפה והתרבות הערביות", היא מסבירה. "אני מדברת עברית, ערבית, אנגלית, צרפתית וספרדית, אבל הערבית שלי לא מספיק טובה כדי שאכתוב בה. עכשיו החלטתי שאני צריכה לדעת ערבית מצוין, ואני לומדת את השפה. זה ייקח קצת זמן, אבל זה יבוא".
איך את מגדירה עצמך מבחינה דתית?
"אני מסורתית. אני לא לובשת חיג'אב, והולכת עם שיער פזור, אבל אני כן מקפידה על התפילות ועל צום הרמדאן. כשהתחתנתי, בעלי ואני לא היינו דתיים בכלל, למרות שבאנו ממשפחות דתיות. במהלך השנים הוא חזר בתשובה, אבל אני והבן שלי לא".
צפו בה קוראת שיר שלה (בעברית):
בנוסף לפרויקט הנשים ולפעילותה החברתית היא כותבת מאמרים פוליטיים. "נושא הסכסוך קיים בחיי כל הזמן", היא אומרת. "אני גם משתתפת בסמינרים של ישראלים ופלסטינים ורוצה להמשיך ללמוד מדעי המדינה. אני מגדירה את עצמי כערבייה מוסלמית, אבל לא אוהבת שמגדירים אותי כפמיניסטית".
חשוב לך להגיד לנערות לא להתחתן מוקדם, אבל את עצמך התחתנת מוקדם, והיום יש לך גם זוגיות טובה לצד קריירה.
"היום אני מסיימת תואר ראשון במדעי המדינה והחברה באוניברסיטה הפתוחה, אבל אם לא הייתי מתחתנת כל כך מוקדם, יכולתי כבר לסיים דוקטורט. אותן עשר שנים שבהן ישבתי בבית ביגרו אותי נפשית, אבל לא הגעתי להישגים. חוץ מזה, מה ילדה בת 17 מבינה מהחיים שלה כשהיא בוחרת בעל? אלוהים נתן לי אדם טוב כבעל, אבל בקלות יכולתי לסיים במצב אחר. יכולתי למצוא את עצמי גרושה או כלואה בנישואים אומללים".
הפעילות שלך חלוצית, אבל מתמקדת בדברים שבמקומות אחרים נראים מובנים מאליהם. איך את מסבירה את זה?
"יש פער גדול בין פמיניזם ישראלי לפמיניזם פלסטיני. אנחנו לא נאבקות על אותם דברים. בזמן שאישה יהודייה יכולה להיאבק על שחרור מיני, להשתתף בצעדה השרמוטות ולכתוב שהיא יכולה לשכב עם מי שבא לה – הנשים הערביות נאבקות על העצמאות שלהן, על הזכות להתחתן עם מי שהן רוצות, ולצאת ללמוד. יש להן מאבק כפול – נגד הממסד שמפלה ערבים, ונגד הממסד שמפלה נשים".
חשבת ללכת לפוליטיקה?
"אני לא חושבת שיש לי עדיין את הכלים לכך. בעיקר חסרה לי השפה הערבית. לעומת זאת, את הפעילות בפלטפורמה הפמיניסטית אני יכולה לבצע בעברית. אני חושבת שבעקבות הפרויקט ושאר הפעילויות שלי אנשים מתחילים להכיר אותי, להתחבר אליי ולקבל השראה".
גם היא כותבת שירים (ויש לה אבא מפורסם). הקליקו על התמונה:
