ז'אן פול גוטייה היה הבינלאומי הראשון שלי. כמו תמיד בסיפורי הפעם הראשונה, גם כאן זה סיפור שכאילו נכתב לאגדת ילדים. ינואר 1998. במהדורת החדשות של חמש ברשת ב' מכריזה השדרנית בטון ממלכתי עם ר' מתגלגלת שדנה אינטרנשיונל נבחרה לייצג את ישראל באירוויזיון. צהלנו, צרחנו, לא האמנו, ואז השתתקנו. הדבר הראשון שאמרנו אחרי ההלם היה: מה נלבש?
ידענו שבשנים קודמות המשלחת הישראלית קיבלה חסות מחברת אופנה ישראלית וביחד נוצר הבגד שייצג את ישראל על הבמה הגדולה באירופה. מהר מאוד הופתענו לגלות שהפעם יש בעיה. בפעם הראשונה חברות בגדים מסחריות לא רצו להיות קשורות לשם שלי. חששו שזה יבריח לקוחות. אני מייצגת תועבה והידרדרות מוסרית. העלבון כבר היה דבר שבשגרה, אבל באמת שלא ידענו מה לעשות.
ואז, משום מקום, מישהו זרק את השם המפורש. ז'אן פול גוטייה. התגובה הראשונית היתה צחוק גדול. גוטייה עיצב אז למדונה את חזיית השפיצים האייקונית שהיתה סמל האופנה של שנות ה-90 וסירב לשמות גדולים כמו ג'נט ג'קסון. המחשבה שהמעצב הכי לוהט בעולם האופנה יסכים להלביש זמרת אלמונית מישראל היתה כמעט מופרכת. אבל אין לדעת מתי אגדות כאלה יצוצו פתאום.
שי כרם, המנהל האישי שלי, שלח לו פקס וביקש שיסכים לפגוש אותנו בסטודיו שלו, ואפילו לא סיפר לי כדי שלא אתאכזב. היה ברור שהוא לא יחזור אלינו. אבל זה קרה. אני זוכרת את הצרחות של שי בטלפון, שנשמעו מהחלון שלי בבוגרשוב עד שכונת התקווה. אחרי חודש של התרגשויות וכאבי בטן הגענו לפריז. הנהג של הרכב השחור שגוטייה שלח למלון פותח לי את הדלת, ואני, רותה סמרטוטה, יוצאת מבוהלת, משחקת אותה פופאי ועולה בנעלי העקב הרעשניות במדרגות שמובילות לדלת שנפתחת לסטודיו ענק ומרהיב, עם המוני בובות עטויות פריטי לבוש שזיהיתי מעיתוני אופנה שהגיעו לארץ באיחור ומקליפים ב-MTV.
ואז הוא הגיע. קודם כל, ה"או ללה לללה" שלו, שעם השנים הפך להיות גם חלק מהלקסיקון שלי. אחר כך הקול המיוחד עם המבטא הצרפתי, והנה הוא עומד מולי עם חיוך ענק, מחבק ומנשק אותי. אהבה ממבט ראשון? זה מה שהיה שם. באמת. צחקנו ופטפטנו, הרגשתי כאילו אני נפגשת עם בן משפחה מארץ אחרת. ואז התופרות הקוקטיות שלו הביאו שלל בדים וצבעים וטקסטורות, ואני נכנסת לתא המדידה ויוצאת, נכנסת ויוצאת, ובכל פעם שי ועופרה ואני עושים נו-נו עם הראש. ואז זה הגיע. בובה על גלגלים עם ז'קט הנוצות. אחת מהיצירות הראשונות שעיצב. נעמדתי מול המראה והיה ברור מיד שזה הבגד.
ב-20 השנים שעברו מאז הפכנו לחברים קרובים. הוא קרא לי "המוזה שלי". הזמין אותי לתוכניות טלוויזיה שצילם, לחופשות באיביזה, עיצב לי בגדים להופעות. גוטייה, מעצב העל, הסמל של שנות ה-80, האייקון הנצחי, הודיע שהוא פורש מעולם האופנה. מודה שהייתי בהלם. מוזר לי שהוא לא יהיה שם יותר, מחכה לי בקצה המדרגות בבניין המפואר שלו בשדרות סן ז'רמן, עם החיוך והחיבוק.
הכרתי במהלך הקריירה בחו"ל מאות אנשים מעשרות מדינות, אבל אף אחד לא היה כמותו. חבר, אוהב, אמיתי, נדיב, והראשון שראה לכלוכית ישראלית עם שמאטעס והאמין שיוכל לעשות ממנה דיווה. בראיון האחרון שלו הוא סיפר שמכל שנות היצירה שלו, שני הבגדים האייקוניים שלו הם החזייה של מדונה וז'קט התוכים שלי. הז'קט, אגב, נמצא היום במוזיאון הלובר בפריז. אם אתם קופצים לשם, לכו לראות אותו.