אביבה אדר, 80, מתגוררת באחוזת פולג, אם לארבעה, סבתא ל־42 וסבתא רבתא לשבעה נינים
"נולדתי בתל־אביב הקטנה, בכורה בין שני ילדים למשפחת פוקס. למדתי בגימנסיה הרצליה והוגדרתי כילדה מחוננת. בסוף התיכון נרשמתי למדרשה למורים לציור בתל־אביב. התחתנתי בגיל 21 והייתי מורה לציור שנה אחת, כי בחרתי להיות אמא במשרה מלאה, אחרי שאמא שלי עבדה כל השנים.
כשהוריי עלו מפולין בשנת 1933, הם ייסדו מפעל לתחתונים וגופיות, ושניהם ניהלו אותו יחד ועבדו בו שעות רבות כל יום. מגיל מוקדם מאוד הייתי 'ילדת מפתח' וגידלתי את עצמי. כשנישאתי, בעלי היה סטודנט לראיית חשבון ואחרי שסיים את הלימודים עבד כרואה חשבון. לא הייתי חייבת לצאת לעבודה וזה התאים לי, כי רציתי לגדל את ילדיי עם יותר קרבה ותשומת לב ממה שהיו לי.
נולדו לנו שלוש בנות ובן, הגדולה היום בת 55 והצעיר בן 45. כולם מחוננים. ניהלנו בית חילוני, אף ששמרנו על כשרות ועל מסגרת מסורתית. כשבתנו הבכורה סיימה צבא, היא למדה ב'רימון' ובסוף הלימודים התחילה ללכת לשיעורי דת. היא התחילה לשמור שבת ולהתלבש בהתאם, ובתוך שנה נהייתה חרדית.
לא אהבנו את זה. ניסינו להניא אותה מכך כדי להגן על הילדים האחרים, וניהלנו מלחמה על קיום הערכים שלנו מול הדת. אבל לא הצלחנו לעצור את הסחף. הבנות האחרות הושפעו ממנה. השנייה הייתה בצבא והשלישית הייתה עדיין תיכוניסטית, וכבר לא התגייסה. ואז, הבכורה הצטרפה למכון אלטא בצפת, לחוזרים בתשובה, והתחזקה עוד יותר. השתיים האחרות התחזקו בבית, תוך קשר רצוף עם הרב שלה. בהמשך, עברו גם הן לצפת. הבן היה אז בתיכון רגיל ברעננה, אבל גם הוא הצטרף אליהן וכשהיה בן 25 עבר ללמוד בכולל בצפת.
כשהבנו שניהלנו מלחמה אבודה, נעזרנו בפסיכולוג ובעקבות זאת הפסקנו להתנגד וחזרנו להיות איתם בקשר טוב, כי הרי לכל אורך הדרך אהבתי ואני אוהבת את ילדיי. הבנות נישאו אחת אחרי השנייה, בחתונות חרדיות עם הפרדה, ואחריהן גם הבן, ואנחנו השתתפנו בחתונות של כל ילדינו.
במקביל, בעלי ואני נפרדנו. נשארתי לבדי בבית הגדול ברעננה, כשארבעת ילדיי, שניהלו אורח חיים חרדי, חיים בצפת. ואז, נולד הנכד הראשון אצל הגדולה, ומיד לאחר מכן נולדו נכדים נוספים גם אצל השאר. הבנות שלי היו פוריות מאוד ונכנסו להיריון כל שנה, ולי כאב הקושי שלהן. דיברתי איתן על כך, אבל זה כמובן לא עזר. היות שכולם גרים בצפת ואני במרכז, לא יכולתי להיות סבתא פעילה ולעשות בייביסיטינג. באתי כשיכולתי.
לפני כמה שנים, הבנות, הכלה והבן ביקשו שאעבור לחיות קרוב יותר אליהם. ניסיתי. שכרתי דירה על הר כנען בבית מקסים, אבל זה לא התאים לי. הייתי רגילה לעיר ולכל דבר נסעתי למרכז. זה עשר שנים אני גרה בבית דו־קומתי עם חצר באחוזת פולג, וטוב לי. יש לי את הפרטיות שלי וגם את הפעילות החברתית המגוונת וההגנה שמעניק דיור מוגן, והילדים יכולים להגיע עם הנכדים והנינים מתי שבא להם.
היום יש לי 42 נכדים. לגדולה יש 13 ילדים, לשנייה תשעה, לשלישית 12 ילדים ולבן, שהוא צייר ומאייר ספרים ובעיתונים, יש שמונה בנות. לבת הגדולה יש שלושה בנים בצבא, לשנייה ולצעירה – בן חייל אחד לכל אחת. כולם ביחידות קרביות. כשהחיילים בחופשה, הם קופצים אליי. עם כולם אני מדברת בסקייפ או בטלפון או מתכתבת איתם בווטסאפ. הם משתפים אותי בחייהם ברמה שנכדים משתפים את סבתא שלהם. אנשים שואלים אותי אם אני יודעת את שמותיהם של כל הנכדים. התשובה היא, בינתיים כן. אבל כששואלים אותי את שמותיהם של שבעת הנינים, אני לפעמים צריכה לעצור ולחשוב.
יש לי כל מה שאדם בגילי צריך, ובעיקר זכיתי שהקשר עם הילדים שלי, על כל דורותיהם, ממש מעולה. כולם מקבלים אותי באהבה ואני מקבלת את כולם באהבה.
שורה תחתונה: אני מציעה לכל מי שעומדים בפני דילמה כמו זו שבפניה עמדתי, שיכבדו זה את זה ושיזכרו שאם יש אהבה אפשר להתגבר על חילוקי הדעות ולחיות ביחד".
