16 שנה אחרי התאונה שהותירה אותה נכה, התקשרה לנהג שפגע בה

ירדן מרציאנו הייתה בת חמש וחצי כשנפגעה בתאונת דרכים שהפכה אותה לנכה. בפודקאסט שלה היא חוזרת לדמויות מעברה, כולל לנהג ולרופאה מטיפול נמרץ

ירדן מרציאנו. "הוכחתי לעצמי שאני יכולה לפרוץ מחסומים מבחינת קריירה" (צילום: דנה קופל)
ירדן מרציאנו. "הוכחתי לעצמי שאני יכולה לפרוץ מחסומים מבחינת קריירה" (צילום: דנה קופל)

רק כאשר החלה ללמוד כתיבה העזה ירדן מרציאנו (22) לחזור ולהתעמק בסיפורה האישי המטלטל. "זה קרה בשנה השנייה ללימודים במכללת מנשר. לקחתי קורס רדיו, והמשימה הייתה לעשות פודקאסט", היא מספרת. "זו הייתה הפעם הראשונה שהרגשתי מספיק בשלה לעסוק בחומרים האלה".

 

ירדן הייתה רק בת חמש וחצי כשנפצעה אנושות בתאונת דרכים קשה. היא נפגעה בחוליות של עמוד השדרה הצווארי, ומילדה שובבה ועצמאית הפכה למשותקת. היום, כמעט 17 שנים אחרי, היא עובדת כעורכת ומפיקה בכאן 11. באוקטובר האחרון עלתה בכאן  סדרת פודקאסט שבה היא מספרת את הסיפור שלה. בין היתר היא מתעמתת שם עם נהג המונית שהתנגש ברכב שבו נסעה עם אמה ומשוחחת עם אחיות שטיפלו בה, ומעל הכל מקווה שיבוא יום שבו תלמד לקבל את עצמה ותמצא אהבה. "ההתמודדות עם הנכות אף פעם לא נגמרת", היא אומרת. "עדיין מסתכלים עליי ברחוב והחיים מזמנים מפגשים חדשים, קשיים, רצונות. הוכחתי לעצמי שאני יכולה לפרוץ מחסומים מבחינת קריירה, ואני מקווה שגם בתחום הזוגי אפתיע את עצמי ואת הסקפטיות שלי ואמצא אהבה".

 

 האזינו לכתבה. הוקלט על ידי הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה – המרכז לתרבות מונגשת

 

"התעקשתי לשבת במושב הקדמי"

התאונה ששינתה את חייה התרחשה בשבת, 8 במרץ 2003. ירדן, בת זקונים במשפחה של ארבע בנות, בילתה באותו הבוקר עם אביה בים. "היה לי משעמם ובכיתי שייקח אותי חזרה לאמא, שהייתה אצל חברה", היא מספרת. זמן קצר לאחר מכן נסעה עם אמה לבית הוריה של האם שגרו בבת־ים. "אמא ביקשה שאשב מאחור והסבירה עד כמה זה מסוכן לשבת במושב הקדמי. רבנו, התווכחנו, אבל הייתי ילדה עקשנית ודעתנית ואמא, שידעה שאני אנצח בריב הזה, נתנה לי לשבת מלפנים, נסיעה קצרה של כמה דקות ששינתה את חיי. נהג מונית התנגש בצד שלי. הייתי ללא חגורת בטיחות, כרית האוויר נפתחה והתפוצצה עליי. למעשה נפגעתי מההדף של כרית האוויר, בלעדיה כנראה לא הייתי נפגעת. אמא לא נפגעה בכלל וכך גם הוא".

"נהג מונית התנגש בצד שלי. הייתי ללא חגורת בטיחות, כרית האוויר נפתחה והתפוצצה עליי. למעשה נפגעתי מההדף של כרית האוויר, בלעדיה כנראה לא הייתי נפגעת. אמא לא נפגעה בכלל וכך גם הוא".

 

היא פונתה לבית החולים שיבא במצב קריטי ("עצרו כמה פעמים את האמבולנס כדי לבצע בי החייאה"), ומחדר הלם הועברה לאשפוז של חמישה חודשים בטיפול נמרץ ילדים. "האבחנה הראשונית הייתה שמדובר גם בפגיעה מוחית ושכל החיים אהיה מונשמת ולא אוכל לתפקד גם מבחינה קוגניטיבית".

 

מה ההורים שלך מספרים על אותם ימים?

"הם היו הרוסים. כבר באותו יום השמועה עברה מפה לאוזן והבניין שלנו התמלא באנשים. לאבא יש סופרמרקט על גבול יפו ובת־ים, הוא מאוד מוכר באזור. האחיות הגדולות שלי, שהיו גם סוג של אמא ואבא עבורי, היו גמורות. כולם ידעו שמדובר במצב קריטי ושהחיים הולכים להשתנות".

 

מתי התעוררת?

"שבוע אחרי. כשפקחתי עיניים כולם היו סביבי, היה לי טובוס (צינור בקנה הנשימה, שר"א), לא יכולתי לנשום לבד ולא לדבר. הרופאים היו בטוחים שלמרות שפקחתי את העיניים, כמעט בלתי אפשרי לצאת עם שאריות של תפקוד בעקבות פגיעה בסדר גודל כזה. אחרי תקופה מסוימת שלא יכולתי לתקשר, אחותי האמצעית עשתה איתי סוג של משחק. היא הציעה שבכל פעם שתלחץ לי על הבוהן אני אעצום עיניים. המטרה הייתה לראות אם אני מרגישה. אני הגבתי, וכך הבינו שיש לי תחושה ושאני מבינה".

"כשהייתי בטיפול נמרץ אחותי הציעה שבכל פעם שתלחץ לי על הבוהן אני אעצום עיניים. הגבתי, וכך הבינו שיש לי תחושה ושאני מבינה"

 

כשביקשו להעביר אותה למוסד שיקומי הוריה סירבו וביקשו שלא לנתק אותה מסביבת המגורים. "הייתי בטיפול נמרץ חמישה חודשים, מה שלא מאפיין מחלקה מהסוג הזה. רוב הזמן במיטה, מחוברת לצינורות. כשהתחלתי לתקשר דיברתי ללא קול. נפגעתי בחוליות סי 4-1, החוליות הכי גבוהות, ולמזלי החוט של עמוד השדרה לא נקרע עד הסוף. כך לאט־לאט נגמלתי ממכונת ההנשמה, למדתי לנשום לבד. בגלל הפגיעה הקשה שבהתחלה לא אפשרה לי לחזור לנשום באופן עצמוני, הורידו את הטובוס ופתחו קנולה - נתיב אוויר דרך הגרון, מה שיש לי עד היום. כל צעד הכי קטן היה וואו".

 

ומה קרה אחרי חמישה חודשים בטיפול נמרץ?

"עברתי לשיקום ילדים בשיבא, למשך שנה, ולאחר מכן לאשפוז יום של שנה. בית החולים הפך להיות סוג של בית עבורי. בכל בוקר הייתה שגרה קבועה: פיזיותרפיה וקלינאית תקשורת. לאט־לאט הצלחתי להזיז את יד ימין ורגל ימין ובהמשך הצלחתי להזיז מעט את צד שמאל. לימדו אותי להחזיק כוס, לאכול. יש דברים שקשה לי לעשות עד היום, אם מאכל כבד מדי, לא אצליח להחזיק אותו ואשתמש במזלג".

 

" יש דברים שקשה לי לעשות עד היום, אם מאכל כבד מדי, לא אצליח להחזיק אותו ואשתמש במזלג" (צילום: דנה קופל)
    " יש דברים שקשה לי לעשות עד היום, אם מאכל כבד מדי, לא אצליח להחזיק אותו ואשתמש במזלג"(צילום: דנה קופל)

     

     

    "הבנתי שזה לכל החיים"

    שנתיים וחצי אחרי התאונה חזרה הביתה בכיסא גלגלים. "לא יכולתי ללכת, כן יכולתי לדבר ולנשום. עברנו לבית חדש בראשון־לציון (גם קודם גרו בעיר ושם היא מתגוררת עד היום, שר"א) בלי מדרגות, הבית הותאם לצרכים שלי. הייתי בשיקום, ויום בשבוע הייתי הולכת לבית הספר. כשהשתחררתי מהשיקום עליתי לכיתה ב'".

     

    היו לך חברים?

    "שתי חברות מלפני התאונה נשארו קרובות, בגיל צעיר היה לי יותר קל. לילדים יש פחות מחסומים ואם משהו מעניין אותם הם באים ושואלים. בתחילת השנה הציגו אותי לכיתה, הסברתי ושם זה נגמר. התרגלו אליי מהר, הרבה מהילדים הכירו אותי, כך שלא הייתה בעיה של קבלה".

     

    ומה היה מצבך הנפשי?

    "בגיל הזה עדיין לא הייתי מאוד חסומה. היו פסיכולוגים מסביב, גם בשיקום, ואם מישהו היה אומר את המילה נכה הייתי מתעצבנת. הדפתי את זה. אני מגיעה מבית שנורא חשוב בו להישאר חזקים, להראות חולשה זה לא משהו שבא בחשבון. ראיתי את אמא נשברת, אבל זה תמיד נראה כאילו זו חולשה במובן הלא טוב, ולא רציתי להיות במקום הזה. אבא הוא איש חזק וזה המודל. גם לא הבנתי לגמרי באותה תקופה את המשמעות של להיות נכה. לא הבנתי שזה לכל החיים".

    "קבעתי תור למנהל מחלקת השיקום שהמשיך ללוות אותי. שאלתי אותו אם יש מקום לצפות לשיפור. לא שאלתי אם אלך פעם או אהיה עצמאית, שאלתי בזהירות"

     

    חברות היו באות אלייך הביתה?

    "לא אהבתי שבאים אליי, כי תמיד ההורים היו אומרים: 'תראי מי בא לבקר אותך' ולי זה הרגיש סמנטיקה שיש בה חולשה. רוב הזמן הייתי בודדה מבחירה, הדפתי כל ניסיון לקשר חברתי. הייתי תלמידה טובה ביסודי, הייתה לי פריווילגיה לא להכין שיעורים, לא היו לי חובות כמו לשאר הילדים בגיל שלי. לא השתתפתי הרבה בשיעורים כי בשלב הזה לא יכולתי לדבר בקול. הקול חזר אליי באמצע החטיבה, וזה היה עניין של עצלנות. זה לא שלא יכולתי לדבר, אבל זה דרש ממני מאמץ. כשזה התחיל להפריע לי מבחינת ביטחון עצמי והרגשתי שלא מבינים אותי, התחלתי להתאמץ".

     

    ומה קרה בחטיבה, בתיכון?

    "שם חוסר הביטחון בלט. אלה כבר לא היו הילדים שהייתי איתם מהגן, והרתיעה הייתה מורגשת יותר. אם בגיל צעיר יותר באו ושאלו, בגיל הזה כבר יש מחסום. לא שואלים, מבינים שזה לא נעים ואז נוצר מרחק. שם, בנקודה הזו, החלטתי להתאמץ לדבר, וגם אז לא לעתים קרובות, כי היה ניסיון בעבר שניסיתי לדבר ובקושי שמעו אותי, אז נרתעתי מזה. פתאום העתיד נראה לי מדאיג. בהתחלה שאלתי את עצמי מה יהיה איתי, ואז קבעתי תור למנהל מחלקת השיקום שהמשיך ללוות אותי. שאלתי אותו אם יש מקום לצפות לשיפור. לא שאלתי אם אלך פעם או אהיה עצמאית, שאלתי בזהירות".

     

    ומה הוא ענה?

    "הוא היה חד־משמעי ואמר שהפגיעה שלי לא הפיכה. יצאתי מהפגישה הזאת חנוקה. מה יהיה איתי? תהיה לי עבודה? תהיה לי זוגיות? בנקודה ההיא היה לי ברור שדבר מזה לא יקרה. החיים שלי לא יהיו נורמליים כשייגמרו הלימודים, הם לאט־לאט ילכו וייגמרו, לא בקטע של מוות, אלא מוות רוחני ונפשי. ההבנה שזה לכל החיים ושתמיד יסתכלו עליי כמו שמסתכלים עליי עכשיו, שתמיד אהיה חריגה, גמרה אותי".

     

     

    מה עשית עם המחשבות האלה?

    "כעסתי והוצאתי את התסכול על האחיות שלי ועל ההורים שלי. הם הבינו וניסו לשמח אותי, להראות לי שיש גם מציאות אחרת. המקום שאליו ברחתי היה הכתיבה והמוזיקה. עוד כשהשתחררתי מבית החולים ניגנתי באורגנית. ביד ימין, מאוד מסורבלת וחלשה, אבל ניגנתי. בגיל 15, אחרי כמה שנים של לימודי מוזיקה, החלטתי שאני רוצה להקליט אלבום. בגלל הפריווילגיה של הנכות אף אחד לא אמר לי 'לא'. למרות שהקול שלי בקושי נשמע עשיתי את זה. הקלטתי שמונה שירים שאת כולם כתבתי והמורים שעבדו איתי הלחינו, והוצאתי אלבום שנקרא 'דמיונית'. ההורים שלי שמו על זה הרבה כסף, כסף אף פעם לא היה חסר בבית. שילמנו ליחצנית, כתבו עליי בעיתון והאלבום הושמע ברדיו. היו לי 15 דקות של תהילה ואז חזרתי להיות ירדן הבודדה. מוזיקה עד היום מרוממת לי את הנפש, אבל לא המשכתי לשיר. הבנתי שאני פחות יכולה לעשות את זה באופן ראוי וטוב".

     

    בטקסטים שכתבה הביעה כמיהה לדמות נשית משמעותית בחייה. "פחות או יותר סביב הגיל הזה בניתי את הזהות המינית שלי והבנתי שאני לסבית. בדיעבד אלו שירי אהבה, אבל אז לא הבנתי את זה. הטקסטים מדברים על הרצון לא להיות חריגה ולהפיג את החסך החברתי שהיה לי. הרבה שנים לא מצאתי את עצמי בשום מסגרת וגם הייתי מאוד לבד".

     

    "לראשונה הרגשתי טוב עם עצמי"

    שנתיים אחר כך, בגיל 17 וחצי, החליטה לצאת מהארון. "באותה תקופה הייתי לפני ניתוח גדול ליישור עקמת. ידעתי שאהיה במשך תקופה בטיפול נמרץ והרגשתי שזו הזדמנות עבורי לשתף. סיפרתי לכל אחת מהאחיות שלי בנפרד".

    "לפני שיצאתי מהארון נהגתי ללכת לאיגי. נחשפתי לקהילה שחיבקה אותי ולא נראתה לי חלשה או נזקקת כמו קהילת הנכים שעד היום קשה לי להיות חלק ממנה"

     

    מה אמרת להן?

    "לאחותי הגדולה אמרתי שאני נמשכת לבנות. זה היה מוזר בהתחלה, כי אני לא חושבת שמישהי מהן חשבה בכלל על ההתפתחות המינית שלי בגיל הזה, זה לא היה שם מבחינתן, שלצד מה שאני מתמודדת איתו אני בונה לעצמי גם זהות מינית. אמא הייתה האחרונה ששיתפתי אותה - אמרתי לה 'אני לסבית'".

     

    ואיך היא הגיבה?

    "בסדר גמור, נראה לי שיש לה פרופורציות נכונות. עברנו מספיק דברים כדי להבין מה טפל ומה עיקר. לא אשקר, הייתה חרדה מסוימת בלשתף את החברים לכיתה, עד שהבנתי שזה לא באמת ביג דיל, הביג דיל שלי הוא משהו אחר לגמרי".

     

    להיות חד־מיני עדיין נחשב חריג בחברה שלנו. מרגישה חריגות כפולה?

    "נכון, זה קשה, אבל זו שונות שדווקא חיבקתי. לפני שיצאתי מהארון נהגתי ללכת למפגשים של איגי (ארגון נוער גאה, שר"א). נחשפתי לקהילה שחיבקה אותי ולא נראתה לי חלשה או נזקקת כמו קהילת הנכים שעד היום קשה לי להיות חלק ממנה. שם לראשונה הרגשתי טוב מאוד עם עצמי".

     

    הייתה לך זוגיות?

    "לא זוגיות אמיתית. התאהבתי כמה פעמים והדחקתי את זה, כי זה לא נראה לי אפשרי, שאותה אחת תרצה אותי בכלל, אז לא העזתי. מלכתחילה הבנתי שאני במצב מסוים, מאוד ממוסגר, שאי־אפשר לשנות את הגבולות שלו. אני כמהה לאהבה ומקווה שיבוא יום וגם היא תגיע".

     

    " היום אני עורכת ומפיקה תוכניות וגם ממש יוצרת, נותנים לי אחריות. לא חשבתי שאי פעם זה יקרה" (צילום: דנה קופל)
      " היום אני עורכת ומפיקה תוכניות וגם ממש יוצרת, נותנים לי אחריות. לא חשבתי שאי פעם זה יקרה"(צילום: דנה קופל)

       

      "לא חשבתי שאי פעם זה יקרה"

      בשנים האחרונות, לאחר שהצבא לא נענה לבקשתה להתנדב, פנתה ללימודי כתיבה במכללת מנשר, במימון מלא של המוסד לביטוח לאומי שבו היא מוכרת כנכה 100%. שנה אחרי תחילת הלימודים התחילה להיפתח, תחילה לחבריה ללימודים. "כשיצאתי אליהם בהפסקה אמרו לי: 'טוב שנזכרת לבוא, חיכינו לך'. הבנתי שהבעיה היא בי ולא בהם. מרגע זה נפרצו מחסומים של הרבה שנים".

       

      בהמשך חזרה אל העבר, פתחה מסמכים שעד אותו הרגע לא נחשפה אליהם, הסתכלה בתמונות שלה מלפני הפציעה שהיו סגורות בארגז ("ראיתי כאילו אותה ילדה אבל לגמרי אחרת"), ואף חזרה אל המחברת שאחותה הכינה לה בתקופה שבה שהתה במחלקת השיקום. "במסגרת קורס רדיו שהעבירו יוחאי מיטל ומאיה קוסובר הכנתי פודקאסט. חזרתי לנהג המונית, בהמשך חזרתי לאנשים מטיפול נמרץ והשיקום שלא פגשתי 16 שנה. פגשתי דמויות מהעבר שכתבו לי ברכות במחברת, כדי לנסות לעשות תהליך שלא יכולתי לעשות בגיל חמש וחצי, להבין מה באמת היה שם. אני חיה עם הזיכרונות כל החיים והיה לי חשוב מאוד לראות את האנשים משם, ולבדוק אם הם גם זוכרים אותי. הבנתי שהיו סביבי המון אנשים שבאמת היה להם אכפת".

      "אני חיה עם הזיכרונות כל החיים והיה לי חשוב מאוד לראות את האנשים משם, ולבדוק אם הם גם זוכרים אותי. הבנתי שהיו סביבי המון אנשים שבאמת היה להם אכפת"

       

      זכרו?

      "כן. התגובות היו מאוד עוצמתיות. הבנתי שהסיפור שלי הוא חלק מהפחדים שלהם, מהרופאים או האחיות שהם הפכו להיות או מהחינוך שנתנו לילדים שלהם. למשל, כשאמרו להם לחגור חגורת בטיחות, הסיפור עליי עלה. ההבנה שהשם שלי שגור בבתים של אחרים היא לא משהו שדמיינתי בכלל. הייתי מוכנה לזה שלא יזכרו אותי, לא ידעתי שאני משמעותית עבורם. פגשתי רופאה שהייתה סוג של סיוט עבורי בילדות, היא הייתה קשוחה ולא ויתרה לי. יש לי זיכרונות כואבים ממנה. בעקבות המפגש איתה הבנתי שלמעשה היא דאגה לי והצילה אותי, ואת זה אני יכולה להבין היום בעיניים של ירדן גדולה שרואה את הדברים אחרת. בפרק שעוד לא שודר אני פוגשת ליצניות רפואיות שאותן אני זוכרת כחוויה מחזקת. גם הן זכרו אותי. בהתחלה כילדה לא שיתפתי פעולה, הן מספרות שעצמתי עיניים וסירבתי לפקוח אותן והן עשו הרבה שטויות כדי לנסות ללכוד את תשומת הלב שלי. אגב, גיליתי שהבת של אחת הליצניות למדה איתי במנשר, הכרנו טוב ולא ידעתי שהיא שמעה עליי כילדה".

       

      מה אמרת לנהג שפגע בכם, איך הגעת אליו בכלל?

      "עשיתי תחקיר, חיפשתי מסמכים, גיליתי את השם. התקשרתי אליו והצגתי את עצמי בפניו. כשהבין מי אני הוא לא הסכים לדבר איתי עד ששלחתי לו מסמך חתום שלא אתבע אותו ואז הוא דיבר".

       

      מה שמעת ממנו?

      "הרבה חרטה. הוא סוחב על עצמו משקל גדול, אפילו יותר ממה שאני סוחבת. כשהפודקאסט שודר רוב התגובות שקיבלתי היו: 'איך את לא כועסת עליו'".

       

      ואת לא?

      "לא. לפני כמה ימים אמרתי לאחותי שזה נראה לי משהו שאי־אפשר היה למנוע. הרי אף אחד לא התכוון לזה. החיים מתרחשים כל הזמן, הרבה פעמים אנשים עושים טעויות וברור שזה לא נעשה בכוונה תחילה. אמרתי לו שאני לא כועסת עליו. ביקשתי להיפגש והוא סירב, זה הציף אותו והוא הרגיש שיעשה לו רע לראות אותי. הוא נשפט, קיבל שלילה וזהו".

       

      איך הגעת לעבודה בתאגיד השידור?

      "אחרי שהגשתי את הפודקאסט מאיה דיברה עם לי־אור אברבך (מנהל הרדיו בתאגיד השידור הציבורי, שר"א) ושבוע אחרי הוא הזמין אותי לריאיון. הייתי בהלם, בתאגיד יש כל כך הרבה מה ללמוד והזדמנויות להתפתח והם מאפשרים לי לעשות את זה. היום אני עורכת ומפיקה תוכניות וגם ממש יוצרת, נותנים לי אחריות. לא חשבתי שאי פעם זה יקרה".

       

      עד כה שודרו בבערוץ הפודקאסטים באתר של כאן ארבעה פרקים בפודקאסט. "עסקתי בעצמי ובסיפור שלי, זה סיפור שהיה צריך לספר ואי־אפשר היה לספר משהו אחר לפני שמספרים אותו. עכשיו אני רוצה לגעת בתכנים אחרים, לא רק בסיפורים עם סיטואציות הרות גורל אלא בקטעים המצחיקים של החיים".

       

      למדת לקבל את עצמך?

      "לא. המשבר שהיה לי בגיל הנעורים עבר, אבל זה חוזר ובא במחזורים כי החיים מזמנים קשיים נוספים. היום אני יודעת לאהוב את הדברים שטובים בי ולנסות להתמקד בהם, אבל זו עבודה יומיומית שעתית, וזה לא פשוט. זה לא פעם אחת ונגמר, זה לכל החיים".

       

      הגליון החדש של לאשה - עכשיו בדוכנים (צילום: שי פרנקו, סגנון: נופר אריאלי)
      הגליון החדש של לאשה - עכשיו בדוכנים (צילום: שי פרנקו, סגנון: נופר אריאלי)
       
      הצג:
      אזהרה:
      פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד