עד גיל 28 החיים של ליאתי וינקלשטיין היו בהחלט יפים. היא נולדה להורים שנשלחו לארצות־הברית בשליחות משרד החוץ ונשארו בלונג־איילנד גם בתום שליחותם. כשהייתה בת עשר חזרה המשפחה ארצה לפרדס־חנה. אחרי תקופת הסתגלות הצליחה וינקלשטיין להשתלב היטב בחיי הכפר, למדה בתיכון חקלאי, עבדה ברפת ובמחלבה, הוציאה רישיון על טרקטור ורכשה חברים שמלווים אותה עד היום. שנה אחרי השירות הצבאי נבחרה יחד עם 50 צעירים כשליחת משרד החוץ לייצג את ישראל בביתן הירושלמי באפקוט סנטר בדיסנילנד, אורלנדו, וכשהפרויקט הסתיים, עברה לניו־יורק. אז הכירה ב־JDATE בחור ישראלי מחיפה, וכעבור שנתיים נישאה לו. "פתחנו עסק של השכרת לימוזינות לאירועים שהצליח, ובנוסף נרשמתי לבית ספר לעיצוב פרחים בגן הבוטני בניו־יורק. החיים נראו טובים, אבל שנתיים אחרי החתונה, כשחציתי מעבר חציה בקווינס, נפלתי לבור שנחפר על ידי חברת החשמל העירונית".
מה קרה לך?
"כף רגל ימין והקרסול התרסקו. חצי שנה הייתי בגבס ובוקר אחד השתעלתי אחרי צחצוח שיניים וראיתי דם. אמרתי למי שהיה אז בעלי שייקח אותי לרופא כי אני הולכת למות, בדיעבד לא טעיתי בהרבה. התברר שקריש דם נסחף לריאה וללב, והגעתי לבית החולים במצב קריטי. 30 יום הייתי בטיפול נמרץ והשתחררתי משם עם הוראות חמורות להמשך טיפול שכלל בדיקות דם שבועיות קפדניות ואיסור להרות.
"התנפחתי, המחזור נפסק לי, חטפתי סוכרת, ישבתי בכיסא גלגלים, היו לי מלא סיבוכים וגם התקפי חרדה ודיכאון. כל פעם הזעקתי אמבולנס מחשש שאני הולכת למות".
קיבלת תמיכה מבן זוגך?
"לא הרגשתי שיש לי מספיק תמיכה נפשית ממנו, והייתי צריכה כל כך להרגיש שיש לצדי מישהו שאני חשובה לו".
אהבה חדשה דרך פייסבוק
הם התגרשו אחרי שש שנות נישואים. כשהחלימה, מצאה עבודה כמזכירה בחברה ישראלית. באותה תקופה כבר היה משקלה 130 קילו. "הייתי שמנה ועצובה ואז, משום מקום, צעיר ישראלי שגר בארץ מצא אותי בפייסבוק ויצר קשר. הוא לא הניח לי", היא משחזרת. "בהתחלה נרתעתי מהלהט שלו. זה נראה לי חשוד. הייתי בשיא המשקל שלי ובכל זאת מישהו מחליט שאני הדבר הכי יפה בעולם, ואחרי חודש של התכתבויות שולח לי כרטיס טיסה כדי להגיע לארץ. סיפרתי לאמא שלי והיא אמרה: 'הוא רואה רק את העיניים הכחולות שלך. כשיראה אותך בגוף מלא, הוא יברח'".
והחלטת לבוא בכל זאת.
"כן, כי גבר ישראלי לא מתאמץ ככה סתם ואני נורא התרגשתי מהחיזור שלו. הודעתי לו מראש, שאם לא אמצא חן בעיניו, אחזיר לו את הכסף ואסע להוריי, והוא ענה לי שאני הולכת להיות אשתו. וזה עוד לפני שראה אותי ממש".
מה ידעת עליו?
"ידעתי איך הוא נראה ומהשיחות בסקייפ הבנתי שהוא רווק, בחור רגיש, בגילי, וזהו. הוא כנראה מילא לי חור בלב בזמן הנכון, כי מבחינה ריאלית אנחנו באים משני בתי גידול שונים ולא מתאימים. אבל את זה אני יודעת רק בדיעבד. אז הייתי נלהבת מאוד לפגוש בו".
היא הייתה בת 38 כשעלתה על מטוס בדרך לישראל, וכמו בסרטים, הוא חיכה לה בנתב"ג ואסף אותה בזרועותיו. "מיד ראיתי שהוא נמוך ממני, אבל רוחב הלב שלו, אומץ הלב והנחרצות כבשו אותי. הוא ישר חיבק ונישק אותי ואני הייתי מאוד מאופקת. באתי עם ביטחון עצמי נמוך מאוד ולא הבנתי מה הוא רואה בי ומה הוא רוצה ממני.
"מנמל התעופה נסענו למסעדה בירושלים, ולמחרת הוא לקח אותי להוריו בקריות והם קיבלו אותי יפה מאוד. בהמשך נסענו להוריי. הכל זרם והיה נעים. למחרת נסענו לים המלח, ולכל אורך הדרך הוא לא נתן לי להרגיש שאני שמנה או לא יפה בעיניו. בילינו יחד שבועיים והיה מאוד נעים. אבל כשעליתי למטוס בחזרה לניו־יורק, ידעתי שזו הייתה רק הרפתקה ושאני חוזרת לשגרה. הוא, מצדו, לא הניח לי וביקש שאחזור ארצה. אמרתי לו שהסידורים כדי לחזור לישראל ייקחו לי שנה והוא ענה: 'אני מחכה לך'"
.
מה היה הצעד הבא?
"ישבתי עם עצמי ואמרתי שאם אלהים נותן לי צ'אנס למשהו חדש, אני חייבת לקחת את עצמי בידיים, לשפר את הבריאות ואת המראה. החלטתי לעבור ניתוח בריאטרי. פניתי לכירורג שמתמחה בניתוחי מעקף קיבה וכשהוא אמר שאני מתאימה לניתוח פתוח (לא ניתוח זעיר־פולשני, אלא ניתוח שבו פותחים את הבטן) החלטתי ללכת על זה ולהפתיע את עצמי, את הסביבה ואותו".
מינוס 60 קילו תוך שנה
במשך שלושה חודשים עברה בדיקות מקיפות לקראת הניתוח המורכב, כולל הכנה נפשית ומעבר לתפריט נוזלים. "הניתוח היה חוויה זוועתית ואחריו מצאתי את עצמי בבית החולים בניו־יורק לבד, עם תפר מבית החזה עד הקורקבן. רציתי למות מרוב כאבים. המזל שלי היה שמצאתי בבית החולים אחות 'ביג־מאמא' כזו, שראתה אותי בוכה, הרימה אותי מכיסא הגלגלים והלכה איתי יום־יום כדי למנוע סיבוכים מהשכיבה".
כמה רזית בעקבות הניתוח?
"אין קסמים. זה לא שקמים מהניתוח פחות עשרות קילוגרמים. מדובר בתהליך מתמשך ולא פשוט. הראש ממשיך לחשוב שמן, אבל הייתי נחרצת לרזות ולהיות בריאה. הקפדתי על נטילת ויטמינים, מינרלים ותזונה נכונה ומאוזנת ועל הליכה יומיומית. הורדתי בשנה 60 קילו. ואז, אספתי את החפצים שלי והודעתי לו שאני חוזרת. כשהוא אסף אותי בנמל התעופה הוא אמר לי: 'את לא אותו בן אדם'".
באמת הרגשת כמו אישה חדשה?
"ממש לא. אמנם ירדתי מ־130 ל־70 קילו והתגובה של כולם הייתה וואו, אבל לא הרגשתי שאני וואו. העור שלי היה נפול מהקילוגרמים שירדו וממש לא אהבתי את מה שראיתי במראה. חשבתי שכשמנה הייתי יותר סקסית. בן הזוג שלי אמר שהוא אוהב אותי כמו שאני, וגם כשראה את העור הנפול זה לא הפריע לו, אבל אני לא אהבתי את עצמי".
אחרי שנה של מגורים משותפים, קיבלה הצעת נישואים רומנטית באי קוס היווני. "הסכמתי, אבל החלטתי להגיע לחופה ככלה קלילה ולפני החתונה התחלתי לחפש מנתח פלסטי להסרת עודפי העור".
איך הגיב בן זוגך להחלטה שלך?
"הוא לא עודד אותי, אבל אמרתי לו שזו הבעיה שלי והמתנה שלי לעצמי. הלכתי לניתוח בהרגשה שאני מגשימה חלום. כשיצאתי מבית החולים, בן זוגי טיפל בי במשך חודשים במסירות ובאהבה רבה".
אילו ניתוחים אסתטיים עברת?
"מתיחת פנים, זרועות, הגדלת חזה, שאיבת שומן בכל הגוף, מתיחת בטן היקפית והרמת ירכיים, הכל בשני ניתוחים שביניהם הפרידו ארבעה חודשים".
בין שני הניתוחים, כששניהם בני 39, התקיימה החתונה. "הייתי כלה מעלפת והייתה חתונה מהסרטים", היא מספרת. "הייתי מאושרת. הבנתי שאני מתחתנת עם אדם שמקבל אותי כפי שאני".
הפלה טראומטית
לפני כשלוש שנים עברו בני הזוג לחריש. "חשבתי שהגעתי אל המנוחה, אבל לצערי לא הצלחתי להיכנס להיריון. עברתי טיפולי פוריות אינטנסיביים שפגעו מאוד ביחסים בינינו. כל חודש הביא איתו אכזבות ומתחים. הייתי מודעת לגיל שלי ולשעון הביולוגי ומאוד השתוקקתי להיות אמא, אבל באותה מידה פחדתי שהגוף שלי לא יחזיק היריון, בגלל הניתוח לקיצור קיבה ובגלל קרישיות היתר שבה לקיתי בעבר. גם חששתי מה יהיה עם הגוף שלי אחרי כל העבודה הקשה שעשיתי איתו. אבל לא ויתרתי.
"אחרי שנתיים של ניסיונות בהפריה חוץ־גופית, נקלטתי עם תאומים. מבחינתי זה היה נס גדול ומשמח, שהיה מלווה גם בחרדות ופחד גדול. בחודש השלישי התברר שעובר אחד נספג ונשאר עובר אחד. מרגע שהרגשתי את הדופק שלו זה היה סיפור אהבה. אז גם הבנתי, שיש דברים יותר גדולים מהגוף שלי ומהחשש להשמין: הרצון להיות אמא.
"תפחתי מהר, כבר הייתה לי בטן, והייתי גאה. אבל בחודש חמישי הרגשתי פתאום דקירות בבטן. הלכתי למיון וקיבלה אותי שם רופא צעירה, חסרת ניסיון, שלא הבינה את סימני האזהרה ולא אשפזה אותי. נשלחתי הביתה. למחרת אפיתי עוגיות וצפיתי בתוכנית טלוויזיה ואז הרגשתי שוב דקירות, כמו צירים. רצתי לשירותים וראיתי דם. ילדתי באסלה. בן זוגי הגיע מהר לשמע הצרחות שלי, ופעל בצורה מופתית שאני לא יכולה לתאר.
"הגעתי למיון, עברתי גרידה ואחרי זה קמתי ריקה. הרגשתי אובדן נוראי. רק רציתי למות. גם בן זוגי לא הפסיק לבכות. כל המשפחה נפלה לאבל עמוק מאוד. אבל מהמקום השחור שלי הבנתי שאני זו שצריכה להיות חזקה. בשבת הדלקתי נר נשמה, נפרדתי מהבייבי שלי ולא הסתכלתי לאחור".
נעזרת בטיפול פסיכיאטרי?
"הלכתי לפסיכיאטר וסיפרתי לו הכל, אבל הוא אמר לי שאני בריאה בנפשי, שאבכה וזה יעבור. בדיעבד, אני יודעת שזה משהו שילווה אותי כל החיים. חלק ממני, מהנשמה שלי, מת. אבל אני מאמינה שהכל בידי שמיים".
דדליין להפוך לאמא
בעקבות טראומת ההפלה התפרקה המערכת הזוגית וביולי השנה התגרשו בני הזוג "בלב מאוד כואב", מדגישה וינקלשטיין. "אבל חיים רק פעם אחת וכשמגיעים לקיר חייבים לעקוף אותו או לפרוץ דרכו ולהמשיך הלאה. בן זוגי היה השליח שתפקידו היה להחזיר אותי ארצה, לחבר אותי שוב למשפחה, למדינה ולגופי. לצערי, תפקידו בחיי נגמר".
נפרדתם בכעס?
"אנחנו בקשר, ממשיכים לגור בקרבת מקום. לאקס הראשון שלי איחלתי שיתחתן ויביא לעולם ילד וזה קרה. אני מאחלת לו אותו דבר, עם אישה שתדע להעריך אותו ושתעשה לו טוב".
ומה איתך?
"אני מנהלת אורח חיים בריא ומאוזן, עושה ספורט ועובדת בשלוש משרות: מנהלת רכש של חברת סטארט־אפ למכשור רפואי; מנהלת משרד סטארט־אפ של יוצאי שייטת שמפתחים פטנט ימי; והדבר שאני הכי גאה בו - מתאמת ראשית של ד"ר רם סילפן, המנתח הפלסטי ששינה את חיי. זה תפקיד שבניתי לעצמי. אני עובדת מול המטופלים הבריאטריים שעברו תהליך הרזיה מאסיבי וזקוקים להסרת עור עודף בכל חלקי הגוף. אני מלווה אותם לפני הניתוח, במהלכו ואחריו, מראה להם דוגמה איך אפשר לשמור על משקל יציב גם חמש שנים אחרי הניתוח, ומרגישה שזה הייעוד שלי, לעזור לאנשים לעבור את מה שעברתי בעצמי.
"השנה הזאת מאוד משמעותית ועוצמתית בשבילי. לקח לי 42 שנים לאהוב את עצמי. מה שלמדתי מכל הניסיונות שעברתי זה שאסור להתפשר על המהות והערכים שלך".
את מחפשת אהבה חדשה?
"ודאי. אני פנויה רגשית ורוצה אהבה ומשפחה חדשה. לא אירתע גם מטיפולים להשגת היריון, כשאמצא את האדם הנכון. אבל נתתי לעצמי דדליין: אם לא אמצא עד ינואר הקרוב את אהבת חיי, אתחיל בהליך של תרומת זרע, כי אני ממש לא רוצה לוותר על אמהוּת".
